להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת ערכין לחץ כאן.
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
(כג. 1+ עד כד. סוף פרק שום היתומים)
חלק א – חשש קנוניה בגבייה ממשועבדים וערבים
א. המחלוקת במשנה:
סיפא: קנוניא על ערב על הכתובה:
כשלבעל יש ערב על הכתובה, והבעל מגרשה והיא גובה מהערב, צריך לידור שלא יחזיר אותה, כי חוששים שעשו קנוניא כדי לגבות מהערב.
ברישא: האם חוששים לקנוניא גם בהקדש,
הקדיש נכסיו שמשועבדים לכתובת אישה, האם צריך לנדור שלא יחזיר אותה לפני שגובה מההקדש:
ר"א – נודר, כי חוששים שיעשו קנוניא נגד ההקדש.
ר' יהושע – אינו צריך.
מה המחלוקת?
1. האם חוששים שאדם יעיז לעשות קנוניא נגד ההקדש,
לר"א – חוששים, לר' יהושע לא חוששים.
קשה : שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו להקדש,
ואז אמר שחייב לפלוני מנה (כך שפלוני יגבה את זה מההקדש) – נאמן,
ולא חוששים שזה קנוניא כדי להוציא מההקדש.
תשובה: שם לא סביר שזה קנוניא , כי הוא הולך למות, והוא עצמו לא יהנה מהקנוניא, ואין אדם חוטא ולא לו.
2. עקרונית חוששים לפי כולם, וכאן המחלוקת האם יש טעם "להנדיר" אותו:
ר' יהושע – אין טעם, כי גם אם ידור יוכל אחר כך להפר את הנדר .
ר"א – נדר שהודר ברבים, או – נדר שהודר על דעת רבים – אין לו הפרה.
דחייה:
a. יש ברייתא: נדר שהודר ברבים יש לו הפרה, על דעת רבים – אין לו.
b. הניסוח של ר' יהושע היה צריך להיות "אינו מועיל" במקום " אינו צריך".
3. עקרונית חוששים, אבל אולי יכול להסתדר בלי קנוניא:
ר' יהושע – אם רצה להחזיר לעצמו את הכסף, היה יכול להישאל על ההקדש
ר"א – אין נשאלין על הקדש, ולכן חוששים שעשה קנוניא.
(כג. 😎
ב. הסיפור על רב הונא בן משה בר עצרי
משה העשיר היה ערב על כתובת אשתו של רב הונא בנו העני. כדי שיהיה להם כסף, אביי הציע לזוג לעשות את הקנוניא שבמשנתנו (ואמנם במשנה כתוב שצריך לידור לא להזחזירה, אבל אביי הציע לעשות את זה מחוץ לבית הדין ולא יהיה מי שיאמר לו לידור).
אך בסוף התברר שהוא כהן ואם יעשו כן לא יוכל להחזירה.
ועל זה אמר אביי – "בתר עניא אזלא עניותא".
ואיך אביי הציע לעשות קנוניא, הרי אביי עצמו קרא למי שמציע הצעות כאלו "רגע ערום"?
תשובה: 1. כאן זה בנו + ת"ח, והיה צריך להחזיק בו ולא עשה זאת, לכן הוצרכו לטריק.
(כג. 1-)
ג. האם ערב בכלל באמת משתעבד לכתובה?
במשנה ובסיפור על משה ורב הונא ראינו שכן, אך בבהמשך (כג: 7+) איתמר:
ערב רגיל לכתובה – לא משתעבד (לא התכוון, רק רצה לעודד אותה להתחתן…).
ערב קבלן לחוב – משתעבד.
ערב רגיל לבעל חוב וערב קבלן לכתובה – מחלוקת:
יש אומרים שמשתעבד,
ויש אומרים שרק אם ללווה/בעל יש נכסים בשעת ההלוואה/חתונה.
(ולהלכה – בערב של בעל חוב משתעבד ללא קרקע, ובכתובה ערב רגיל לא).
אז איך משנתנו ואביי לעיל הניחו שערב מתחייב?
או – מדובר בערב קבלן לכתובה.
ולדעה שצריך קרקע – לרב הונא היה קרקע והתקלקלה,
או שאבא לבנו משעבד עצמו גם ללא קרקע.
(או – לפי הנ"ל, אפילו בערב רגיל אבא משעבד עצמו לבנו).
(כג: שליש)
ד. עוד מקרה של קנוניא בגירושין – במכר:
אדם מכר נכסיו וגירש את אשתו, האם חוששים לקנוניא שהיא תטרוף מהלקוחות ואז יחזיר אותה. כלומר האם צריך לנדור?
רב פפא – חוששים (המשנה הביאה דוגמאות של ערב והקדש, אך התכוונה לכל כיוצא בו).
נהרדעי – לא חוששים.
1. צריכים לדאוג להקדש ולערב,פחות ללקוחות.
2. הלקוח ידע שהוא נשוי, וזה סיכון שהוא לקח על עצמו.
(כג: במשנה)
ה. איך גובים ממשועבדים מההקדש?
עקרונית יכולים פשוט לקחת מההקדש, אבל אז יאמרו אנשים שהקדש יוצא לחולין בלי פדיון, לכן:
במשנה: הבעל/לווה עושה פדיון סמלי בדינר, ואז נותן את זה לבעל חוב/אישה.
זה כשהחוב מקביל לשווי של מה שהוקדש.
אך אם מה שהוקדש נמוך מהחוב? לא פודים.
נמוך בכמה?
רשב"ג – אפילו נמוך קצת.
משנתנו (ע"פ רב ששת) – פחות מחצי.
ואז מה עושים?
1. הסבר אחד ברש"י – פשוט נשאר בינתיים אצל ההקדש.
ומסביר ר' גרשום – ממילא זה לא יכסה את כל החוב. קודם שיכסה את שאר החוב ואז יקח מההקדש.
2. הסבר שני ברש"י (ע"פ תוס' רא"ש) – לוקחים מההקדש ללא הפדיון הסמלי.
(כג: במשנה השנייה)
חלק ב – איך ממשכנים את חייבי הערכין
במשנה בדף כא. ראינו שממשכנים חייבי ערכין, אך היום נראה שלא לוקחים לו הכל.
חשוב להדגיש: באופן פשוט לא מדובר פה על ההנחה של "השג יד" אלא פשוט לא לוקחים הכל כשגובים משכון (זה נכון גם בבעל חוב והקדש רגיל, לא רק בערכין).
רק בסוף המשנה בכד. (להלן C) עוברים להישג יד.
A. משאירים לו דברים בסיסים למחייתו:
1. מה זה דברים בסיסיים: מזון 30 יום, כסות 12 חודש, מטה, סנדלים, תפילין,
אך לו ולא לבני ביתו.
מקור: "ואם מך הוא מערכך":
הוא – שיישאר קיים גם אחרי גביית הערך.
מערכך – שלו ולא של בני ביתו.
2. משאירים לו גם את כלי מלאכתו הבסיסיים (שניים מכל סוג),
ואם יש לו 3 מכלי אחד ו1 מהאחר, משאיר לו 2+ 1 (ולא נותנים לו למכור את השליש ולקנות עוד 1 מהסוג השני).
למה? כמו שעד עכשיו הסתדר עם 1.
(והחידוש: אולי עד עכשיו הסתדר כי משאיל את השלישי שלו בתמורה לעוד 1, קמ"ל).
אם הוא איכר – האם משאירים לו את שווריו?
ר"א – כן,
רבנן – לא (זה לא רק כלי עבודה, זה גם נכס).
(כד. דילוג 10+ למשנה)
B. משנה: גם לא לוקחים דברים של אשתו וילדיו
כמו הכסות והנעליים שעליהם, או בגדים/צבע שייחדם להם.
הערות אגביות:
C . בהישג יד – "מרגלית לקלים" (כמו שראינו במשנה ביח.) –
כלומר מחשבים את שווי נכסיו לפי מה שהם עכשיו במקום הזה,
ולא מחכים ליום השוק או ליום אחר.
מקור: "ונתן את הערכך ביום ההוא".
(כד. 10+)
[D. במשנה: הקדיש כל נכסיו – זה כולל את התפילין.
בגמרא: גם מכר כל נכסיו כולל את התפילין.
מה החידוש? היינו חושבים שאולי רק כשזה למצווה (הקדש).
הדרן עלך שום היתומים.
