השיעור לעילוי נשמת האחים
שלומית (גורג'יה) בת אנג'ל ויצחק חנניה ז"ל
ושלמה בן יצחק ואנג'ל מוקאמל ז"ל
ת.נ.צ.ב.ה.
להקדשות ליחצו כאן
השיעור המשולב (תרשים יחד עם קריאה בגמרא)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב
דיני נידוי
חלק א – שאלות ומקורות קצרים על תהליך הדין והנידוי
- A. קרח (במדבר טז) – הזמנה לדין
פסוק יב – וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה… הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה
פסוק טז – וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־קֹרַח אַתָּה וְכׇל־עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר׃
- וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה – שהדיין יכול לשלוח שליח לקרוא לנידון
- וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־קֹרַח אַתָּה וְכׇל־עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי ה' – שמזמינים את הנידון לבוא לדיינים
- לִפְנֵי ה' – מציינים בהזמנה את הדיין הגדול
- אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן – מזכירים גם את בעל הדין
- מָחָר – נותנים לנידון זמן להתארגן
- ואם לא בא מחר נותנים לו עוד מועד – קָרְאוּ שָׁם פַּרְעֹה מֶלֶךְ־מִצְרַיִם שָׁאוֹן הֶעֱבִיר הַמּוֹעֵד (ירמיהו מו).
- הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר – שליח הבי"ד יכול לספר שהנידון התחצף, וזה לא לשון הרע.
- B. שופטים (שירת דבורה) – אוֹרוּ מֵרוֹז אָמַר מַלְאַךְ ה' אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ, כִּי לֹא־בָאוּ לְעֶזְרַת ה', לְעֶזְרַת ה' בַּגִּבּוֹרִים – נידוי
- אוֹרוּ – מכאן שמנדים אם לא מציית.
- אָמַר מַלְאַךְ ה' – מנדים בשם הגברא רבא,
- אֹרוּ אָרוֹר – מנדים ואם לא עוזר גם מחרימים
- אֹרוּ אָרוֹר יֹשְׁבֶיהָ – מנדים גם את מי שלא מציית לנידוי ויושב לידו
- כִּי לֹא־בָאוּ לְעֶזְרַת ה' – בנידוי מפרטים את חטאיו ברבים (את מרוז נידו ב400 שופרות).
[מי זה מרוז?
י"א – איש גדול שיכל לעזור עם חייליו,
י"א – קבוצת כוכבים (מזלו של מרוז שיש לו נציגות של כוכבים].
- C. עזרא ונחמיה – עונשים נוספים שבי"ד יכולים לתת
- ניתן גם להפקיר נכסיו של מי שלא מציית –
וְכֹל אֲשֶׁר לֹא־יָבוֹא לִשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים כַּעֲצַת הַשָּׂרִים וְהַזְּקֵנִים יׇחֳרַם כׇּל־רְכוּשׁוֹ וְהוּא יִבָּדֵל מִקְּהַל הַגּוֹלָה (עזרא י, לגבי הנשים הגויות) - ניתן לריב, לקלל, להכות, לתלוש שיער –
וָאָרִיב עִמָּם וָאֲקַלְלֵם וָאַכֶּה מֵהֶם אֲנָשִׁים וָאֶמְרְטֵם וָאַשְׁבִּיעֵם בֵּאלֹקים… (נחמיה יג, לגבי הנשים הגויות) - כופתים וקושרים לעמוד –
במכתב ההסמכה שקיבל עזרא מהמלך – וְכׇל־דִּי־לָא לֶהֱוֵא עָבֵד דָּתָא… הֵן לְמוֹת הֵן לִשְׁרֹשִׁי הֵן־לַעֲנָשׁ נִכְסִין וְלֶאֱסוּרִין.
- לִשְׁרֹשִׁי – הרדפה – סידר הנידוי החרם:
בשם רב – מנדים מיד ל30, ואז שוב ל30, ואז מחרימים.
בשם רב חסדא – תלוי:
לאפקירותא (חוצפה כלפי ת"ח) – מנדים מיד,
אבל לממון – לא מנדים מיד, אלא מתרים שני חמישי שני.
(טז. באמצע)
חלק ב – אורך הנידוי ומה עוצר אותו
א. תניא – סתם נידוי 30 יום.
ב. אביי מתלבט אם אפשר לקצר (כשהמנודה פייס את הת"ח) –
בשם שמואל – ניתן לקצר,
אך אביי – אולי זה רק במנודה משום ממון, אבל במנודה משום אפקירותא לא.
ג. האם צריך שהדיינים שהטילו את הנדר גם יתירו אותו?
משמע באביי שצריך,
וכן משמע ברשב"ג בבברייתא שאומר – אחד שנידה ומת, חלקו אינו מופר – משמע שלעולם.
אך אמימר – אחר יכול להפר
וגם רשב"ג בברייתא לא התכוון שא"א להפיר לעולם, אלא שזה שהדיין מת לא מפר אותו אוטומטית, אך אחר יכול להפר.
[מאמר מוסגר – באותה ברייתא יש גם נידוי ספציפי –
למשל – מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב, או מנודה לעיר אחת אינו מנודה לעיר שלו.
במה מדובר:
תחילת יז. –
אם נידהו כי עבר על מילי דשמיא (וכן ממון, או ביזוי ת"ח) – זה לכל העולם.
אלא הכוונה שת"ח נידהו באופן אישי בגלל פגיעה מסוימת בכבודו[1] – אז זה מוגבל כנ"ל.
(טז: שליש)
חלק ג – נזיפה בבבל יום אחד
בארץ ישראל – נידוי 30, נזיפה 7 (כמו מרים).
בבבל – נידוי 7, נזיפה 1.
א. קשה על נידוי 7 –
והרי בשני סיפורים בהם רבי הקפיד – המוקפד נהג נזוף 30 יום.
תשובה: פגיעה בנשיא (רבי) זה חמור יותר.
[הנושא שם הוא האם לומדים תורה בשוק –
רבי גזר שלא – "חמוקי ירכייך… מעשה ידי אמן" – כמו ירך שהיא בסתר.
ואילו ר' חייא – זה בצדקה וגמ"ח.
אך ר' חייא לימד בשוק:
- "חכמות בחוץ תרונה".
ואילו רבי – כרבא – הכוונה שאם ילמד כמו שצריך בפנים,תורתו מכרזת עליו מבחוץ.
- "לא מראש בסתר דיברתי".
ואילו רבי – זה ביומי כלה (דרשות גדולות).
(טז: שליש)
ב. שלושה סיפורים שבבבל נזיפה זה יום אחד
- מר עוקבא פגע בשמואל, וישב נזוף יום אחד.
- אישה פגעה בת"ח כשלא נתנה לו לעבור.
- זוטרא בר טוביא פגע ברב יהודה כשרב יהודה חשב ששאל אותו שוב את השאלה מתוך זלזול.
(טז: שליש תחתון)
חלק ד – מדרש פסוקי דוד בשמואל ב כג
פסוק א – וְאֵלֶּה דִּבְרֵי דָוִד הָאַחֲרֹנִים נְאֻם דָּוִד בֶּן־יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל׃
- "האחרונים" – אז מה הראשונים?
רב יהודה לא ענה, והגמרא עונה – שמ"ב כב א – וַיְדַבֵּר דָּוִד לַה' אֶת־דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת, בְּיוֹם הִצִּיל ה' אֹתוֹ מִכַּף כׇּל־אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל.
וה' מבקר אותו על כך ששר שירה על הצלתו משאול, על אף ששאול גדול ממנו.
ודוד מבין שזו היתה שגגה, כנאמר – שגיון לדוד אשר שר לה' על דברי כוש בן ימיני (תהלים ז, א).
כוש הוא שאול, כי כשם שכושי משונה בעורו, כך כוש היה משונה במעשיו,
וכן האישה הכושית (ציפורה), עבד מלך הכושי (צדקיה), כבני כושיים (עם ישראל).
- הוקם עול – שהקים עולה של תשובה.
פסוק ג – אָמַר אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לִי דִבֶּר צוּר יִשְׂרָאֵל מוֹשֵׁל בָּאָדָם צַדִּיק מוֹשֵׁל יִרְאַת אֱלֹקִים׃
ה' מושל באדם,
והאדם הצדיק מושל בה' (שיכול לבטל גזרותיו).
פסוק ח – אֵלֶּה שְׁמוֹת הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר לְדָוִד יֹשֵׁב בַּשֶּׁבֶת תַּחְכְּמֹנִי רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי עַל־שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם [אֶחָת]׃ {ס}
הַגִּבֹּרִים – גבורותיו של דוד (ענוותנותו).
תַּחְכְּמֹנִי – ה' אומר לדוד "תהא כמותי" שתוכל לבטל גזרותי.
רֹאשׁ הַשָּׁלִשִׁי – ראש לשלושת האבות.
הוּא עֲדִינוֹ הָעֶצְנִי – לומד תורה עדין כתולעת, אך כשנלחם קשה כעץ.
עַל־שְׁמֹנֶה מֵאוֹת חָלָל בְּפַעַם אֶחָת – כפי שנאמר "איכה ירדוף אחד אלף", ודוד הצטער שזה רק 800 ולא 1000, ונאמר לו שזה בגלל חטא אוריה החיטי.
[1] ראה ב"י יו"ד שלד (טו) והלאה, שקורה לזה אפקירותא, אבל משמע שזה לא האפקירותא החמורה שהזכרנו מקודם, אלא פגיעה מסוימת בכבוד ת"ח, לכן זה מוגבל.
