לעילוי נשמת
יצחק שרידה בן נונה ז"ל
ולעילוי נשמת
יוסף צבי בן אהרון הלינגר ז"ל
שהיום יום פקודת שנתו
ולעילוי נשמת חוה חיה בת מתתיהו שטרמן נ"ע
הקפידה על קיום מצוות שבין אדם לחברו והגשימה את אהבתה הגדולה לארץ ישראל
ולעילוי נשמת אברהם יצחק בן אהרון יוסף שטרמן הלוי ז"ל
התהלך באמונה שלימה שכל דעביד רחמנא לטב עביד ועסק בצורכי צבור באמונה.
להקדשות ליחצו כאן
השיעור המשולב (תרשים יחד עם קריאה בגמרא)
שיעור עם קריאה בגמרא בלבד (ללא התרשים)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב
(יז. 8+ עד יז: 4-)
חלק א – המשך דיני נידוי
א. סיפורים על נידוי
- התלמיד שנחשד בענייני צניעות
- a. תלמיד שיצא עליו שם שחוטא בענייני צניעות,
רב יהודה התלבט אם לנדותו (היו צריכים ללמוד ממנו),
ולמד מרי"ח לנדות – "…ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבקות הוא" – ללמוד רק מרב שדומה למלאך. - b. כשרב יהודה חלה, אותו תלמיד בא לבקרו עם שאר התלמידים,
ורב יהודה חייך לעצמו שזכה לנדותו ולא להתחנף אפילו לאדם גדול כמותו. - c. כשר"י נפטר בא התלמיד וביקש שיתירו את הנידוי,
אמרו לו שצריך אדם גדול כרב יהודה – ושלחו אותו לארץ ישראל שיבקש מר"י נשיאה (נכד רבי). ר"י מינה ר' אמי שיבדוק, ור' שמואל בר נחמני עמד על רגליו שלא יתירו (אם את הנידוי שהטילה שפחת רבי לא התירו בקלות, קל וחומר נידוי של חברינו ר' יהודה נשיאה). - d. יצא התלמיד בוכה, באה צרעת ועקצה אותו באמתו (שהרי נחשד בזנות), ומת.
ניסו לקוברו עם החסידים ולא קיבלוהו (נחש מנע מהם), אז קברוהו עם הדיינים.
ולמה קיבלוהו? כי דאג שחטאו לא יצור חילול ה', אלא נהג כר' אילעאי – הרואה שיצרו מתגבר, ילבש שחורים ויחטא במקום שלא מכירים אותו.
(ואם כבר הזכרנו את הסיפור – )
- הנידוי שהטילה שפחת רבי
שפחת רבי ראתה אדם מכה את בנו הגדול, והטילה עליו נידוי כי עובר על "לפני עיוור לא תתן מכשול" שגורם לזה שבנו יכה בחזרה.
- ר"ל היה שומר פרדס
הגיע אדם ואכל תאנים בלי רשות, ר"ל גער בו והאיש לא התייחס, ור"ל הטיל עליו נידוי.
האיש טען שלר"ל מגיע נידוי, כי הטיל נידוי שלא כדין (צריך קודם לתובעו בבי"ד).
והחכמים בביהמ"ד אמרו לר"ל שהאיש צודק,
וכיון שאינו יודע מי האיש כדי שיתיר לו, שילך לנשיא שיתיר לו.
]למדנו מכאן:
- כל אחד יכול להטיל נידוי (אם הוא כדין), כמו אותו אדם וכמו שפחת רבי.
- המנדה אדם שלא כדין – חייב בעצמו נידוי.
- אתמול ראינו מח' אם צריך שדווקא המטי יתיר את הנידוי,
והלכה כאמימר שלא צריך,
אבל מצד שני:- א"א לעקוף אותו. לכן כל עוד רב יהודה היה חי, התלמיד לא יכל לבקש מחכם אחר שיתיר לו.
- אם מבקשים מאחר (אם המנדה מת, או לא יודעים מישהו), צריך מישהו באותה מעלה או יותר (לכן שלחו את התלמיד לר"י נשיאה בארץ ישראל, ואת ר"ל שלחו לנשיא).
(יז. רבע תחתון)
ב. נידוי תלמידי חכמים
- A. אב בי"ד או תלמיד חכם שסרח –
לא ממהרים לנדות אלא אומר לו "היכבד ושב בביתך".
אם ממשיך לחטוא –
באושא – אז כבר מנדים, כי זה חילול ה' אם לא,
אך ר"ל – גם אז לא מנדים בפרהסיא ("וכשל גם נביא עמך לילה").
(ואמנם רב יהודה נידה את התלמיד הנ"ל,
אך אולי זה כי חטא עוד ועוד, או שלא היה ת"ח כזה גדול).
- B. מר זוטרא –
כשנאלץ לנדות צורבא מרבנן, עשה שני דברים:
- נידה תחילה את עצמו, להראות שמשתתף בצערו.
- התיר את הנידוי עוד באותו ערב (תחילה התיר לעצמו, ואז לת"ח).
(ויכל לנדות ולהתיר לעצמו כפי שאמר רב – שת"ח מנדה ומתיר לעצמו).
- C. רב פפא – תיתי לי שלא נידיתי ת"ח מעולם,
אלא היו מענישים במלקות, כמו שעשו בארץ ישראל.
(יז. 😎
ג. עוצמת הנידוי
- A. פירוש המילה שמתא:
רב – שם מיתה, שמואל – שממה. - B. עד כמה הנידוי משאיר רושם?
גמרא – כמו שמן ששמים בתנור (שאף פעם לא ממש יורד).
ר"ל – כן יורד (נידוי זה חרם (גימטריה – שנכנס ל248 איברים) וברוגז רחם תזכור זה גם 248. - C. יש נידוי אפילו לכלב –
הטילו נידוי על זנבו של כלב שאכל להם את הנעליים והזנב והכלב נשרף. - D. נידוי זה גם סוג של קללת מוות:
אדם אלים שהציק לת"ח, והת"ח פחד לנדות אותו, ייעץ לו רב יוסף שישים פתק הנידוי מבית הדין בכד, ויצקע בשופר 1000 פעמים 40 יום, והכד פקע והבריון מת. - E. למה שופר? מלשון "שנפרעים ממנו".
ולמה תוקעים "שברים"? שהנידוי משבר כל בית גבוה (אדם גאה).
(יז: 7+)
חלק ב – חזרה לחול המועד – מגלחים במועד: הנזיר והמצורע מטומאתו
א. שואל רבי ירמיה – האם מותר להם גם אם סיימו לפני המועד?
ר' זירא: ברייתא – כן, אפילו שפשעו בזה שלא התגחלו בזמן – אנחנו לא רוצים שבגלל זה יתעכבו עם הקרבנות שצריכים להביא
(נזיר שסיים מגלח ומקריב קרבנות באותו יום, נזיר שנטמא + מצורע שסיים – מגלחים ב7 ומקריבים ב8).
ב. ברייתא – עוד אנשים שמגלחים במועד: אבל וכהן שסיים את המשמרת שלו.
- A. לגבי אבל –
הקדמה:
- לאבל אסור להתגלח גם ב7 וגם ב30.
- יש מחלוקת מתי מסתיימת ה7 ומתחילה ה30 –
אבא שאול – היום ה7 עולה לכאן ולכאן (מקצת היום ככולו).
רבנן – ה7 מסתיימת בסוף היום ה7, ה30 מתחילים בתחילת היום ה8.
- כשמגיע מועד, הוא מבטל רק את השלב בו האבל נמצא:
אם הוא ב7 – ה7 תתבטל, אבל דיני ה30 עדיין יחולו.
אם הוא ב30 – ה30 יתבטלו.
- כשמגיע הרגל ובמבטל את האבלות, מותר לו להתגלח בערב הרגל לכבוד הרגל (ולא צריך לחכות ממש לסוף היום, כי אז כבר לא יוכל להתגלח…).
כעת, באיזה מצב האבל לא יכל להתגלח לפני המועד:
- אם הרגל הגיע כשהיה עדיין ב7 –
לא ייתכן: ה7 מתבטלת, אבל ה30 לא, ואסור לו להתגלח (בגלל דיני ה30).
- אם הרגל הגיע כשכבר היה ביום ה30 והלאה –
לא ייתכן: האבלות מתבטלת, ויכול להתגלח בערב הרגל. - אלא שהרגל הגיע כשכבר היה ב30 (היום ה8 והלאה), אבל לא יכל להתגלח בערב החג – כי ערב החג היה שבת.
לא ייתכן: שיתגלח בערב שבת.
תשובה: היום ה7 שלו בערב הרגל שחל בשבת, שאז ודאי לא יכל להתגלח בערב שבת כי זה היום ה6.
ואז המחלוקת היא:
הברייתא כאבא שאול – שהשבעה הסתיימה, והתחיל כבר ה30, והרגל מבטל 30 ומתיר להתגלח, וכיוון שלא יכל להתגלח ב6 שלו, מתגלח במועד.
משנתנו כרבנן (ולכן לא הזכירה את ההיתר) – שהשבעה כלל לא הסתיימה לפני הרגל וה30 לא התחילו, והרגל לא מבטל את ה30, ואסור לו להתגלח (בגלל דיני האבלות).
סיכום בטבלה:
| ימי האבל: | 6 | 7 | 8 | 9 והלאה | הדין | |
| האפשרויות: | 30 לאבא שאול | 30 לרבנן | ||||
| 1 (הגמרא לא מעלה את זה) | חג | השבעה מתבטלת אבל ה30 לא, ואסור לגלח | ||||
| 2 אילימא | חג | ה30 התחיל לפני החג, והחג מבטל את ה30, ויכול לגלח בערב החג ב8 | ||||
| 3 אלא | שבת | חג | כנ"ל, ויכול לגלח בערב שבת (ב7). | |||
| 4 לא צריכא | שבת | חג | לאבא שאול – האבלות ביטלה את ה30, אבל לא יכול לגלח לפני שבת (ב6) לכן מגלח במועד. לרבנן – האבלות אל ביטלה את ה30, כי ה20 והחג התחילו יחד | |||
(יז: שליש תחתון)
- B. לגבי כהן שסיים משמר –
משמרות הכהנים היו מסתיימים בשבת, ולמשל אותו שבוע היה אסור להם להתגלח (מלבד ביום חמישי ושישי לכבוד שבת).
בברייתא – מדובר שהמשמר שלו הסתיים ברגל, ולא יכל להתגלח לפני, לכן מותר.
ואילו משמנתנו – זה לא נחשב שהמשמר הסתיים,
כי כיוון שברגל כל הכנים יכולים לעבוד ולחלוק, זה נחשב כחלק מהמשמר שלו,
ואסור לו להתגלח כי הוא עדיין במשמר (אסור מדיני המשמר, לא מדיני הרגל).
(אך הברייתא – אמנם הוא חולק, אבל זה כבר לא נחשב המשמר שלו).
(יז: רבע תחתון)
חלק ג – דיני אבלות
א. תנו רבנן – מי שמותר לגלח במועד (למשל היוצא מבית האסורים) מותר גם באבלות.
והתניא אסורים?
רב חסדא – מותר רק בתכפוהו אבליו.
והרי בתכפוהו מותר לספר ולכבס גם אם לא יצא מבית האסורים?
רב חסדא – מותר רק להקל, אך אם גם יצא מהכלא – מותר לגמרי.
לסיכום:
1. סתם אבל שיצא מהכלא – אסור.
2. אבל שתכפוהו אבליו – מותר להקל בתער, ולכבס בלי סבון.
3. גם יצא מבית האסורים וגם תכפוהו אבליו – מספר במספריים ומכבס בסבון.
ב. רב חסדא – מהברייתא הנ"ל עולה: לאבל אסור לכבס (כפי שראינו כבר בדף טו.).
