להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת פסחים ליחצו כאן (מומלץ)
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של שיעור הדף היומי המוקלט לחץ כאן
סיכום דף יומי פסחים דף צג
דף צג
(צב: תחילת פרק מי שהיה צג: במשנה)
משנה – מתחילים פרק העוסק בדיני פסח שני.
מי שהיה טמא, או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון – יעשה את השני.
שגג או נאנס ולא עשה את הראשון – יעשה את השני.
חלק א – האם מי שהיה בדרך רחוקה יכול בכ"ז לעשות ע"י שליח
תזכורת (דף צ:) – טמא ביום י"ד שבלילה יהיה טהור:
טבול יום ומחסור כיפורים – שוחטים עליו.
טמא שרץ (=עוד לא טבל) –
רב – לא שוחטים (ומביא מקור מהתורה לפי ר' יצחק),
עולא – שוחטים.
כעת השאלה מה הדין במצב דומה לגבי דרך רחוקה,
והגמרא מבינה שזו בעצם אותה מחלוקת (כלומר ששני התחומים תלויים זה בזה).
(עם הבדל משמעותי, גם אם נאמר שלא:
טמא – חייב להיטהר אם יכול,
דרך רחוקה לא חייב להתקרב).
א. המחלוקת:
רב נחמן – הורצה (וכן שוחטים על טמא – כעולא).
רב ששת – לא הורצה (וכן לא שוחטים על טמא – כרב).
(צב: באמצע)
ב. מקורות בתנאים:
- A. משנתנו – ראיה לר"נ שהורצה
"(רישא-) מי שהיה טמא, או בדרך רחוקה, ולא עשה את הראשון – יעשה את השני.
(סיפא-) שגג או נאנס ולא עשה את הראשון – יעשה את השני".
ברישא – מהמילים (ברישא) "ולא עשה את הראשון" משמע שאם היה רוצה – היה עושה.
דוחה רב ששת – "ולא עשה את הראשון" מתייחס למקרה נוסף – של מזיד.
כפי שמוכח מהמשפט הבא לגבי שגג או נאנס, שגם עליו כתוב "ולא עשה את הראשון".
הערות:
- לפי רב ששת יוצא המשנה מזכירה את מזיד פעמיים?
תשובה: אחד למזיד רגיל ואחד לאונן שהזיד. - רב אשי מוכיח שאכן רמוז פה מקרה נוסף של מזיד מסוף המשנה:
אם כולם עושים פסח שני – למה התורה הזכירה דווקא טמא ודרך רחוקה?
"שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת".
והרי בשוגג ואנוס אין כרת,
אלא המשנה מרמזת למקרה של מזיד.
- למה זה בלשון רבים?
לרב ששת מובן (שני מקרי מזיד),
לרב נחמן (מקרה אחד של מזיד) זה לשון רבים בגלל שגם תחילת המשפט לשון רבים (פטורין).
(צב: 2-)
- B. ברייתא של ר"ע – ראיה לרב ששת שלא הורצה
מפורש: כמו שלא שוחטים על טמא, כך לא שוחטים על דרך רחוקה.
עונה רב נחמןזו אכן מחלוקת:
ר"ע כמו רב – לא שוחטים על טמא, ולכן גם לא שוחטים על דרך רחוקה.
אך רב נחמן כעולא – שוחטים על טמא, ולכן שוחטים גם על דרך רחוקה.
(צב: 6+)
- C. ראיה מברייתא (ומהסיפא של המשנה)[1] לרב נחמן (שהורצה)
הברייתא (והמשנה) מזכירה שכל טמא (זבים, זבות, מצורעין, מצורעות וכו') + דרך רחוקה עושים פסח שני.
ומסיימת – אם כן למה התורה הזכירה טמא ודרך רחוקה?
לגבי טמא – (גמרא) – זו לא שאלה, הוא הוזכר כדי לומר שלא עושה פסח ראשון (כרב)
לגבי דרך רחוקה – לפוטרו מן הכרת.
והרי הברייתא יכלה לענות גם לגבי דרך רחוקה שזה לומר שלא יכול לעשות,
אלא מכאן שיכול לעשות, כרב נחמן.
(מכאן שגם אם בטומאה לא עושה (כרב), בדרך רחוקה עושה!)
(צג. שליש)
חלק ב – האם אישה עושה פסח שני?
תזכורת (צא:) –
רי"ס – חייבות בשניהם.
ר"י – ראשון חייבת, שני רשות (לכן מדרבנן לא שוחטים על נשים בפנ"ע, אלא מתחברות לגברים).
ר"ש – בראשון רשות (טפלה לגברים), בשני – לא שוחטים עליה כלל.
בברייתא האחרונה: זבין, זבות, מצורעין, מצורעות וכו' – כלומר גם נשים עושות פסח שני,
← רי"ס (צא:) – חייבות
והא תניא: ברייתא שמרבית את כל הטמאים אבל מזכירה רק גברים,
← ר"י ור"ש – פטורות (וראה לעיל את ההבדל בין ר"י ורי"ס).
(צג. באמצע)
חלק ג – היחס בין פסח ראשון לשני
א. תנו רבנן:
הדעות בברייתא + הסבר הדעות בגמרא ברבע התחתון ("במאי קמיפלגי")
רבי – חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני (כל אחד עומד בפנ"ע).
ר' נתן – חייב כרת על הראשון ופטור על השני (פסח שני הוא השלמה של פסח ראשון).
ר' חנניא בן עקביא – אף על הראשון אינו חייב כרת, אא"כ לא עשה את השני (השני הוא תיקון לראשון).
ב. נפקא מינות:
(צג. שליש תחתון)
- A. דתניא – גר שהתגייר או קטן שהתבגר בין פסח ראשון לשני
רבי – חייב (כי פסח שני עומד בפנ"ע),
ר' נתן – פטור (כי זה השלמה לפסח ראשון, והוא היה פטור בפסח ראשון).
(6- לפני המשנה בעמוד ב – "הלכך")
- B. כרת:
- הזיד בשניהם – ודאי חייב כרת.
2. שגג בשניהם – ודאי פטור.
3. שגג בראשון והזיד בשני –
לרבי חייב, כי השני עומד בפנ"ע,
לשאר פטור, לר' נתן – השני השלמה לראשוןף ושוגג לא צריך השלמה, לר"ח ב"ע יש שני מועדים – וכדי להתחייב כרת צריך להזיד בשניהם.
- הפוך: הזיד בראשון ושגג בשני –
לרבי ולר' נתן – חייב (לרבי ודאי כי הראשון בפנ"ע, ולר' נתן גם כי לא השלים את הראשון),
לר"ח ב"ע – פטור (כי כאמור לדעתו כדי להתחייב צריך להזיד בשניהם).
(5. הזיד בראשון ועשה את השני –
זה לא בגמרא אבל לכאורה:
לרבי – אולי חייב, כי הזיד בראשון וזה עומד בפנ"ע,
לר' נתן – אולי פטור, כי השני השלים את הראשון אפילו שהזיד (?).
לר"י ב"ע – פטור, כי צריך להזיד בשניהם כדי להתחייב.
(צג. 5-)
ג. המקור – שלשתן מקרא אחד דרשו:
- A. וְהָאִישׁ אֲשֶׁר־הוּא טָהוֹר וּבְדֶרֶךְ לֹא־הָיָה וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ
כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא הָאִישׁ הַהוּא (במדבר ט, יג).
רבי – יש פה שני חטאים ושתי כריתות:
פסח ראשון: וְחָדַל לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא
פסח שני: כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ חֶטְאוֹ יִשָּׂא
ר' נתן – יש פה רק מקרה אחד (פסח ראשון),
"כי קרבן…" = שהרי את קרבן ה' לא הקריב.
ר"ח בן עקביא – דומה לרבי שהפסוק מתייחס לשני הפסחים,
אבל דומה לר' נתן שיש פה רק כרת אחד –
כלומר למה חייב כרת על הראשון? כי גם לא עשה את השני.
- B. הערה: המחלוקת תלויה במחלוקת נוספת –
נקדים:
במגדף יש כרת, אבל לא ברור מה זה מגדף:
וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר־תַּעֲשֶׂה בְּיָד רָמָה מִן־הָאֶזְרָח וּמִן־הַגֵּר אֶת־ה' הוּא מְגַדֵּף וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמָּהּ׃ (במדבר טו),
במקלל כתוב "ונשא חטאו" (דומה ל"חטאו ישא" בפסח), ולא ברור מה זה ונשא חטאו:
"וְאֶל־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ אִישׁ כִּי־יְקַלֵּל אֱלֹקָיו וְנָשָׂא חֶטְאוֹ".
וכעת לענייננו:
רבי: מגדף זה מקלל, ומכאן ש"ונשא חטאו" זה כרת, ולכן מפרש בפסוקים אצלנו שיש שתי כריתות.
ר' נתן ור"ח ב"ע: מגדף זה לא מקלל (אלא עובד ע"ז),
ולכן אין מקור אצלנו שחטאו ישא זה כרת בפנ"ע,
ולמה זה נכתב? כדי ללמד שכפי שאצלנו זה מתייחס לכרת (שבתחילת הפסוק), כך גם במקלל הכוונה כרת.
[1] כך אומר רש"י על המשנה – שגם מהמשנה יש את אותה ראיה.
