הדף היומי – פסחים צ

סיכום דף יומי פסחים דף צ

(פט: 7- עד ט: 1-)

(פט: 7- עד ט: 1-)

הקדמות:

1. קודשים קלים וקודשי קודשים

קודשי קודשים – זה ממון גבוה ולא שייך לאדם (וממילא גם לא יכול לאסור אותו).
קודשים קלים (שלמים, פסח, תודה) –

רי"ס הגלילי (בבא קמא יב:) – ממון בעלים.
ורבנן – ממון גבוה.

נפק"מ: האם אפשר למכור עולתו או שלמיו?
עולה – לא (ממון גבוה, זה לא שלו למכור),
שלמים –

לרי"ס יכול למכור,
לרבנן לא (וזו דעת זה הרישא של הברייתא פט: 7- (ת"ר).

(ואם בכ"ז מכר – העיסקה לא תפסה, אבל הכסף הולך לנדבה בתור קנס (רבא)).

(צ. שורה רחבה 2)

2. האם רבנן מודים בפסח שהוא ממון בעלים?

[הקדמה: בניגוד לשלמים, את הפסח ודאי אפשר למכור (מפורש בתורה שממנה אנשים על הפסח). למה? האם בפסח רבנן מודים שזה ממון בעלים, או שזה ממון גבוה והתורה חידשה שאפשר למכור?]

תנן (תמורה ל:) – לגבי איסור אתנן:
אם נתן לה עופות חולין (תור ויונה) – אסור לה להקדיש אותם (זה איסור אתנן הבסיסי).

"לֹא־תָבִיא אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב בֵּית ה' אֱלֹקיךָ לְכָל־נֶדֶר…" – לרבות עופות.

אבל אם להפך – נתן לה דבר שכבר קדוש – מותר.

ברייתא: למה מותר?

הרי לכאורה צריכים לאסור, קל וחומר מעופות (שבעופות מום לא פוסל ואתנן כן, אז קל וחומר במוקדשים שבהם המום כן פוסל).

אלא מותר כי יש לימוד: " לְכָל־נֶדֶר" – פרט למה שכבר נדור.

ומקשה הגמרא: למה צריך לימוד שמותר?

הרי דבר קדוש הוא ממון גבוה, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו?

תשובה: צריך להעמיד במוקדשים שהם לא ממון גבוה:

ר' אושעיא – מדובר בפסח,
שבזה רבנן מודים שהוא ממון בעלים (כי כשמקדיש – משייר לעצמו בקדושה את הזכות למוכרה),

אביי (לולי ר' אושעיה) (צ. 1+)  –
א"א להעמיד כרבנן – כי לדעתו רבנן לא מודים (אלא הוא ממון גבוה,
אלא מעמיד כרי"ס הגלילי שבאופן כללי קודשים קלים ממון בעלים.

(צ. שליש תחתון, דתניא עד 4 שורות מהמשנה)

מחלוקת ר' אושעיא ואביי היא סביב רבי:

3. דתניא – הקדיש פסח, ואח"כ הימנה אנשים נוספים עליו, ושילמו בכסף שהקדישו לפסח
   מה דין הכסף שקיבל?

רבנן – רק צורכי הפסח
רבי – גם צורכי מקח

ונחלקו רבה ור' זירא:

חד אמר – לפי שניהם הכסף קדוש, ומותר רק צרכי פסח,

המחלוקת רק איזה צרכים: רבנן – עצים, רבי – גם מצה ומרור.

לפי"ז – הפסח ממון גבוה, ולכן הכסף שניתן עבורו לא מתחלל אלא נשאר קדוש.

וחד אמר – בזה המחלוקת:

           לרבנן – הכסף קדוש ומותר רק צרכי הפסח כנ"ל.

           לרבי – גם צרכי חול.

איך הכסף יוצא לחולין?

ר' אושעיא – כי הפסח ממון בעלים,

"שעל מנת כן הקדישו את פסחיהם" – המקדיש משייר לעצמו בגוף הפסח את הזכות למוכרה.

לכן קדושת הכסף עוברת לפסח והכסף מתחלל.

אביי – הפסח ממון גבוה,

ואיך המעות חולין?
"שעל מנת כן הקדישו את פסחיהם" – המקדיש מעות משייר לעצמו בגוף המעות – שיוכל לתנם בתורת חולין עבור הפסח (רש"י – כמתנה, והפסח ניתן לו כמתנה).

עכשיו נחזור לתחילת הסוגיא:
(פט: 7-)

ת"ר – סיפא: אותו מקרה של הברייתא הנ"ל:
הקדיש פסח, ואח"כ הימנה אנשים נוספים עליו, ושילמו בכסף שהקדישו לפסח – הכסף יוצא לחולין,
כלומר כרבי לפי הדעה השנייה באמוראים.

(פט: 3-)

ושאל עולא: איך כסף קדוש שקנה קרבן קדוש יוצא לחולין?

לר' אושעיא – הפסח ממון בעלים (אדם משייר בגוף הפסח) כנ"ל.
אביי (לולי ר' אושיעא) הפסח ממון גבוה, ואדם משייר בקדושת המעות כנ"ל.

[אולי הברייתא רי"ס הגלילי? שקודשים קלים (פסח) הם ממון בעלים, ואז הכסף מתחלל על הקרבן.

לא – כי בסיפא של הברייתא מפורש שיכול למכור בכסף רק פסח (מפורש בתורה), אבל לא עולות או שלמים. כלומר הברייתא סוברת ששלמים הם ממון גבוה, ודלא כרי"ס הגלילי].

(צ. משנה – צ: משנה)

חלק ב – שחיטה על אדם טמא שבערב יהיה טהור

רמות טומאה:

1. "טמא שרץ" – טמא שעוד לא טבל (טמא שרץ, טמא מת ביום ה7, זב בעל 2 ראיות ביום ה7).
2. טבול יום – שטבל ועכשיו רק מחכה להערב שמש.
3. מחוסר כיפורים – זב זבה ביום ה8 שצריכים להביא קרבן.

לגבי טבול יום ומחוסר כיפורים – לכו"ע שוחטים עליהם את הפסח, כי יוכלים לאכול בלילה.

לגבי טמא שרץ (שעוד לא טבל)

עולא – שוחטים

רב – לא שוחטים

א. למה לרב לא שוחטים?

1. חשש דרבנן שמא לא יטבול.

• (לכאורה אם הוא יחד עם חבורה אז אפשר).
• כאן חוששים כי זה תלוי בו, אבל במחוסר כיפורים מדובר שכבר שם כסף בקופת הקרבנות ואמר רב שמעיה שחזקה על הכהנים שיקריבו, ולכן שם אין חשש.

דחייה: בדף פ. רב אמר שטמא שרץ לא עושה פסח מדאורייתא.

2. מדוארייתא – "ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא" – משמע שלמחרת יכלו, כלומר מדובר היה בטמאי מת ביום ה7 שלהם.

(צ: באמצע)

ב. משנתנו – שוחטים על טמא בשני מקרים:

מקרה א – זב בעל שתי ראיות ביום ה7.

מקרה ב – זב בעל 3 ראיות ביום ה8.

לגבי מקרה א –

מצד אחד משמע כעולא: מזה שהמשנה לא חילקה בין טבל ללא טבל.

מצד שני משמע כרב: כי אם נאמר כעולא, שגם מקרה א מחסור מעשה (טבילה) מה החידוש במקרה ב (שמחסור מעשה קטן יותר – קרבן).

תשובה: יתכן שהחידוש שלא חוששים שהכהנים לא יקריבו.

(צ: רבע תחתון)

ג. תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה – שוחטים ביום ה7.

גירסה א – זבה,
גירסה ב – נידה.

וקשה – הרי אסורה באכילה במוצאי 7

זבה – אסורה עד ה8 אחרי הקרבן,
נידה – אסורה עד מוצאי היום ה8 (כי בניגוד לזבה טובלת במוצאי 7, וצריכה הערב שמש).

תשובה – אכן צריך לגרוס 8.

והחידוש:

זבה – כנ"ל, שלא חוששים שהכהנים לא יקריבו.

נידה – ב8 אין חידוש (היא כמו טבול יום), אלא החידוש שלא שוחטים ב7 כי כאמור טובלת במוצאי 7.