לעילוי נשמת יעקב-צבי בן מיכאל-חיים וציפורה ז"ל, מרים בת ר׳ שלום הכהן ובכורה ז"ל
ולעילוי נשמת שמואל בן ברכיהו סירקין ז"ל ממקסיטו סיטי
ולהבדיל
השיעור מוקדש לכבודו של אורי בן טל גולדמן הי"ו, לכבוד יום הולדתו השלישי, שהוריו יזכו לראותו גדל בתורה וביראת שמים ביחד עם אחיותיו ואחיו.
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
השיעור המשולב (תרשים וקריאה בגמרא)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת סוטה לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי קידושין דף ט
(ט. באמצע – י. 9+)
חלק א – קידושין בשטר
(כותב לה – הרי את מקודשת לי, וזהו).
ת"ר –
- מי כותב – הבעל כותב את השטר ומוסר לה
- על מה כותב – על נייר או חרס, אע"פ שאין בו שווה פרוטה.
- למי כותב – לבת, או אם היא קטנה/נערה אז לאביה
- מה כותב – יכול להשתמש בלשונות שונים – בתך מקודשת/מאורסת/לי לאינתו.
גמרא
א. למה הבעל כותב ולא האישה?
הרי בשטר רגיל המוכר כותב לקונה ("שדי מכורה לך"), ואילו כאן ה"קונה" כותב למוכר?
רבא – כך זה בפסוקים:
במכר תלוי במוכר – "ומכר מאחוזתו"
בקידושין תלוי בבעל – "כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה"
והרי במכר יש פסוק שתולה בקונה – ״שָׂדוֹת בַּכֶּסֶף יִקְנוּ״! (ירמיהו לב, מד)
- אפשר לקרוא את זה ״יַקְנוּ״,
אך אם כך – גם בקידושין יש פסוק הפוך שתולה באבא ("אֶת־בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה"), אז תהפוך על פיו גם את "כִּי־יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה" ל"כִּי־יַקִּחַ אִישׁ אִשָּׁה"!
- אלא באמת זה הלמ"ס, והפסוקים רק אסמכתא.
- לא הופכים פסוקים,
אלא בתחילת הפרק שם (פסוק יא) ברור שהמוכר כתב את השטר – ״וָאֶקַּח אֶת סֵפֶר הַמִּקְנָה״, וכך אפשר להישאר גם עם הפשט של "כי יקח איש אישה".[1]
ב. למי נותן
בקטנה/נערה –
בברייתא – נותן לאבא,
רבא-ר"נ – יכול לתת גם לבת, אם מתקדשת מדעתו של אביה.
בבוגרת להפך –
נותן לה,
ויכול לדעת גם לאביה – מדעתה.
(ט. 2-)
ג. לשמה ולדעתה –
- A. בעי ר"ל – האם צריך "לשמה"?
מצד אחד צריך להקיש לגט ("ויצאה… והיתה…") – וצריכה לשמה – וכך מכריע ר"ל.
מצד שני אולי לדמות לכסף ששם הכסף אינו לשמה,
(ט: 6+ "איתמר")
- B. אז צריך לשמה. האם צריך גם את דעתה?
(לשאול אם רוצה להתקדש לפני שכותב את השטר)
ולשתי הדעות הסברא זה: כמו בגט (ויצאה… והיתה) –
רבא ורבינא – לא צריך, ומקודשת גם ללא דעתה
כמו בגט – שזה אמנם לשמה, אבל שלא מדעתה.
רב פפא ורב שרביא – צריך מדעתה, ולא מקודשת אם היה ללא דעתה –
כמו בגט, שצריך את דעת המקנה לפני כתיבת השטר.
ראיה שצריך ("מיתיבי" לדעה השנייה) –
אין כותבין שטרי אירוסין ונישואין אלא מדעת שניהם – ולכאורה הכוונה לקידושין בשטר.
דחייה – הכוונה לתנאים (כמה כל אחד נותן),
שעקרונית אפשר לסכם גם בעל פה וזה תופס כקניין, ולכן אם רוצים לכתוב צריך את דעת שניהם.
(ט: מעל האמצע)
חלק ב – קידושין בביאה
א. מקור –
- ר' אבהו-רי"ח – "כִּי־יִמָּצֵא אִישׁ שֹׁכֵב עִם־אִשָּׁה בְעֻלַת־בַּעַל" (דברים כב, כב) – מכאן שנעשה בעל ע"י בעילה.
- רבי בברייתא (שהבאנו בדף ד:) – "כי יקח איש אישה ובעלה…" (דברים כד, א).
ושואל ר' זירא – למה רי"ח לא למד מכאן?
תשובה – כי משם ניתן להבין שצריך כסף + ביאה.
ב. לגבי ההווה אמינא שצריך גם כסף וגם ביאה
מתקיף ר' אבא בר ממל – לפי ההווה אמינא, איך ייתכן נערה מאורסה בתולה שזינתה? (הרי אם בא עליה כדי לקדשה – היא כבר לא בתולה).
תשובות:
- שקידש בכסף ואז בא עליה שלא כדרכה (שזה מסיים את הקידושין, אבל לגבי אונס עדיין נחשבת בתולה)
דוחה אביי – אם ארוסה בא עליה, אפילו שלא כדרכה, כבר לא נחשבת בתולה (ולא תתחייב סקילה, אלא חנק כאשת איש לא בתולה).
[דתניא –
באו עליה עשרה אנשים זה אחר זה שלא כדרכה –
רבנן – כולם בסקילה, כי נחשבת עדיין בתולה
רבי – הראשון בסקילה, השאר בחנק (כי כבר לא בתולה)
וזה דווקא באחרים,
אבל אם בעלה בא עליה גם שלא כדרכה – גם רבנן מודים לרבי שכבר אינה בתולה]
- שקידש אותה בשטר
שלגבי שטר, גם בהווה אמינא לא חשבו שצריך גם ביאה,
כי כפי ששטר מוציא לבדו לגמרי (גט) כך ודאי שגם מכניס.
(ט: שליש תחתון)
ג. פינג פונג –
לסיכום, יש לנו שני לימודים לקידושי ביאה –
רי"ח – בעולת בעל
רבי – כי יקח איש אישה ובעלה,
עכשיו נראה מה כל אחד לומד מהשני.
- A. מה ילמד רי"ח מ"כי יקח איש אישה ובעלה"?
"ובעלה" – למעט: שאישה נקנית בביאה ואין אמה עבריה נקנית בביאה.
מה ההו"א שאמה נקנית בביאה?
- קל וחומר מיבמה (שלא נקנית בכסף, ונקנית בביאה).
דחייה: אפשר לפרוך – מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת.
- "אם אחרת יקח לו" – יש היקש בין האמה לבין האחרת,
שכפי שהאחרת נקנית בביאה, אולי גם האמה.
ומאיפה ילמד את זה רבי?
תשובה:
מאותה מילה: "ובעל" – מתקדשת בבעילה, "ובעלה" – היא ולא אמה עבריה.
והרי יש מכאן כבר לימוד נוסף של בר אהינא –
שקידושין שאינן מסורים לביאה לא תופסים (למשל שקידש אחת משתי אחיות),
תשובה:
אפשר ללמוד מכאן את שלושת הדברים –
"כי יקח איש אישה או בעל" – שמקדשים בביאה
"או בעלה" – שאישה מתקדשת בביאה ולא אמה עבריה
"ובעלה" – שצריך קידושין המסורין לביאה.
(ט: 4-)
- B. מה ילמד רבי מהלימוד של רי"ח (בעולת בעל)?
שרק הבעל עושה אותה בעולה שלא כדרכה (ואילו אחר לא)
והרי לעיל ראינו להפך!
בעשרה אנשים שבאו עליה:
לרבנן – כולם בסקילה (כי אחרים לא עושים אותה בעולה)
אבל רבי – הראשון בסקילה, השאר בחנק (כי אחרים עושים אותה בעולה!)
עונה ר' זירא – תלוי לגבי מה:
לגבי הקנס – רבי מודה שרק הבעל עושה אותה בעולה ("בעולת בעל"), וכולם חייבם קנס
לגבי מיתה – גם אחרים עושים אותה בעולה, ולכן הראשון בסקילה והשאר בחנק.
אז לסיכום – בשלא כדרכה
הבעל – עושה אותה בעולה לפי כולם לגבי הכל (קנס, מיתה).
אחרים –
לגבי הקנס – לפי כולם רק הבעל (מקור – "בעולת בעל").
לגבי המיתה – בזה המחלוקת:
לרבנן – גם בזה רק הבעל (ולכן היא עדיין בתולה וכולם בסקילה)
מקור כנ"ל – "בעולת בעל"
לרבי – גם אחרים, ולכן הראשון בסקילה והשאר בחנק
מקור: כי לגבי המיתה (כשנאנסה בשדה) כתוב "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו"
ולכאורה זה מיותר כי כתוב מיד אח"כ "ולנערה לא תעשה דבר",
אלא "לבדו" מלמד שרק הבועל הראשון לבדו מת בסקילה.
ורבנן – מה לומדים מ"לבדו"?
כר' יונתן – (באשת איש שזינתה) –
שגם אם האישה קטנה ורק הוא גדול – הוא מת,
(ואילו ר' יאשיה – "ומתו גם שניהם" – מתים רק אם שניהם מתים)
ורי"ח – איך לומד מ"בעולת בעל" שרק הבעל עושה אותה בעולה, הרי זה תפוס לקידושי ביאה?
תשובה – אפשר ללמוד מאותו פסוק,
כי כדי ללמד שמתקדשת בביאה אפשר לכתוב "בעולת איש",
מה שכתוב "בעולת בעל" – לומדים גם שרק הבעל עושה אותה בעולה.
[1] כך נראה לענ"ד, אך בשיטה לא נודע למי אומר שהגמרא בעצם מתכוונת לעשות כאן 2 פסוקים נגד 1, ומוסיף פסוק נוסף לקידושין "ואם אחרת יקח לו".
