לעילוי נשמת יעקב-צבי בן מיכאל-חיים וציפורה ז"ל, מרים בת ר׳ שלום הכהן ובכורה ז"ל
ולעילוי נשמת שמואל בן ברכיהו סירקין ז"ל ממקסיטו סיטי
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
השיעור המשולב (תרשים וקריאה בגמרא)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת סוטה לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי קידושין דף ח
(ז: 8- ט. באמצע)
חלק א – כשמקדש בכלים או בגדים – האם צריך שומא?
רבה – לא צריך שומא
(וכן הלכתא (בסוף הסוגיה (ט. באמצע))
רב יוסף – צריך שומא –
גירסא א – ששווים חמישים ואמר ששווים חמישים, כי לא סומכת דעתה שהם באמת חמישים, אלא צריך שומא.
גירסא ב – אפילו בנתן לה סתם, כי שווה כסף צריך להיות "קצוץ" (ברור כמה שוויו).
ראיות:
- עבד עברי –
בברייתא – דורשים "מכסף מקנתו" – בכסף הוא נקנה ואינו נקנה בתבואה וכלים.
מצד שני יש לימוד מ"לפיהן ישיב גאולתו" שכן ניתן לקנות בשווה כסף!
אז למה הברייתא אמרה שלא?
כנראה כי בברייתא התבואה והכלים "לא קיצי", כלומר צריך שומא.
דחייה – הסיבה שבברייתא אי אפשר היא אחרת:
- אפשר בתבואה וכלים, אבל בתורה כסף ולא בתורת חליפין.
[דחייה חלקית – לרב נחמן אין צורך בלימוד הזה, כי הרי ממילא פירות לא עושים חליפין]
- הכוונה שאין בהם שווה פרוטה, וזה בכל זאת חידוש שלא קונים,
כי היינו חושבים שכיון שקרובה הנאתם קונים, קמ"ל שלא.
(ח. שליש)
- ברייתא על פדיון הבן –
אמר – עגל זה לפדיון בני" – לא תופס,
עגל זה בחמש סלעים לפדיון בני – תופס.
מה הכוונה –
לכאורה הכוונה שאם שמו וזה שווה חמש סלעים – רק אז תופס.
דחייה – הכוונה שלא באמת שווה חמש, והכהן קיבל על עצמו כחמש (שבשבילו זה שווה חמש)
[וכרב כהנא שאמר שסודר שנתנו לו לפדיון שווה חמש,
אך רב אשי – הדוגמה של סודר זה רק לרב כהנא שהיה אדם חשוב וחייב סודר לראשו][1]
(ח. שליש תחתון)
חלק ב – התקדשי לי במנה אך לא נתן לה מנה, אלא:
א. ר' אלעזר – התקדשי לי במנה ונתן לה דינר – מקודשת וישלים
כי לא נחשב שאמר "התקדשי לי במנה"
אלא כאילו אמר: התקדשי לי בדינר (עכשיו), על מנת שאשלים לך למנה.
וכן הלכתא (בסוף הסוגיה – ט. באמצע).
ונשים לב שיש כאן שתי הנחות:
- שכשנתן דינר – בעצם התכוון לקדש בדינר, והשאר זה "על מנת"
- כשכאומר "על מנת" זה כאומר מעכשיו (כרב הונא בדף ס, ולא שמקודשת רק כשישלים).
מיתיבי (וכנראה מקשים על ההנחה הראשונה) – התקדשי במנה, והיה מונה והולך – מקודשת רק כשישלים המנה (ויכולה לחזור בה).
תשובות:
- מדובר שאמר "במנה זו" – שאז ודאי התכוון בכל המנה.
[והרי בסיפא שם מדובר ב"מנה זו"? (שאם נמצא חסר או נחושת – לא מקודשת)
תשובה – הסיפא באה לבאר את הרישא]
- רב אשי – "מונה והולך" שאני, שברור שהתכוון לתת עכשיו הכל, ולא רק כתנאי.
(ח. 1-)
ב. רבא-ר"נ: התקדשי לי במנה והניח לה משכון עליה – אינה מקודשת
כי "מנה אין כאן, משכון אין כאן" –
את המנה עוד לא נתן לה ("מנה אין כאן")
ובמשכון לא התכוון שיהיה שלה ולקדשה בו ("משכון אין כאן")
(וכן הלכתא בסוף הסוגיה ט. באמצע).
- איתיביה רבא לר"נ – קידשה במשכון מקודשת!
תשובה – שם זה חוב ומשכון של אחרים
(רמב"ן (2) – כי בשל עצמו – בעצם לא יצא ממנו עדיין כלום וזה רק התחייבות עתידית,
אבל בשל אחרים – זה חוב שכבר קיים והמשכון כבר שווה כסף, וזה יצא ממנו אליה)
- חיזוק –
סיפור דומה שרצו לקנות שפחה כנענית, ונתנו משכון בינתיים, והמוכר רצה לחזור בו
ואמר ר' אמי – שיכול לחזור בו, כי בעצם לא נתנו עדיין כסף (פריטי אין כאן (כסף), נסכא אין כאן (משכון).
(ח: 10+)
חלק ג – התקדשי לי במנה (ונתן או רצה לתת), והיא:
סיכום – באופן כללי לא מקודשת:
זרקתו לים (גמרא: וכן על הקרקע) – לא מקודשת.
תנהו לאבי/אביך/פלוני – לא מקודשת (אא"כ אמרה שיקבלום עבורה), וראינו את הצריכותא.
שים על הסלע, תנם לכלב/לעני – לא מקודשת, אא"כ הם שלה (ובעני – אפילו ב"שלה" לא מקודשת).
ואם זה סלע שותפים – תיקו,
ואם הכלב רץ אחריה – תיקו.
סיפורי "תן תן" – לא מקודשת.
א. ת"ר – נטלתו (בכעס) וזרקתו לים (בפניו) – אינה מקודשת
כי נחשב שסירבה להתקדש.
ובגמרא – גם אם זרקה על הקרקע – לא מקודשת,
אלא שזה ברור, והמשנה מחדשת שגם אם זרקה לים זה לא קידושין,
כי היינו חושבים שאולי בזה דווקא התכוונה להתקדש (כי אחרת – תצטרך לשלם לו), וזרקה לים כדי לבדוק אם הוא רגזן, קמ"ל שלא התכוונה להתקדש.
(ח: באמצע)
ב. לא לקחה, אלא אמרה לתת למישהו אחר – באופן כללי לא מקודשת:
- A. תנם לאבי/אביך/פלוני –
סתם כך – לא מקודשת,
אך אם אמרה "תנם על מנת שיקבלום לי" – מקודשת
גמרא – צריכותא:
a. צריכותא של אביה ואביו:
אביה – שברישא אפילו באביה לא מקודשת
אביו – שבסיפא – אפילו באביו כן מקודשת
- b. צריכותא של אביה ואביו – ושל פלוני:
פלוני – שבסיפא אפילו בפלוני מקודשת (אפילו שיכולנו לחשוב שפחות סומכת דעתה עליו)
אביו ואביה – שברישא היא לא מקודשת (אפילו שיכולנו לחשוב שהתכוונה להתקדש ולתת להם במתנה)
(ח: 😎
- B. תנם על גבי הסלע, זרוק (כיכר) לכלב/תנהו לעני – לא מקודשת
הערות:
- אא"כ זה הסלע/כלב שלה.
בעני לא מקודשת – אפילו בעני הסמוך עליה (כי גם הוא מחויב בצדקה, וזה לא נחשב שהיא נהנית). - שאלות:
- בסלע של שניהם? (האם מניחים שהתכוון להשאיל לה גם את חלקו? (גר"א))
- כלב רץ אחריה לנושכה? (האם מקודשת בהנאה שגרם לה שהציל אותה, או שממילא צריך להציל אותה)
תיקו
(ח: 1-)
ג. שלושת סיפורי "תן תן"
ההוא גברא שהיה מוכר חפצים, ביקשה אחד, אמר אם אתן תתקדשי לי,
(וסיפור דומה עם יין ותמרים)
אמרה פעמיים ("תן תן") – אינה מקודשת,
אמרה רק פעם אחת (תן, תשקה, זרוק) –
רבינא – מקודשת,
רב סמא בר רקתא – אינה מקודשת, וכן הלכתא.
סיכום הלכתות:
שיראי – לא צריכים שומא (כרבה, נגד רב יוסף, בחלק א)
התקדשי במנה ונתן לה דינר – מקודשת וישלים (כר' אלעזר בחלק ב)
התקדשי במנה ונתן לה משכון – לא מקודשת (כרבא-ר"נ גם בחלק ב).
[1] פירשנו כרמב"ם (ברשב"א) שבאמת בכל כלי הכהן יכול לומר שבשבילו זה חשוב 5, אך בסודר רק אדם חשוב יכול לטעון כך.
