מסכת בבא קמא דף סג

לעילוי נשמת רס"ן יהונתן נהון הי"ד
שמסר נפשו על העם והארץ, היה שליח של צה"ל בארה"ב ועסק בחיזוק מדינת ישראל.
היה אדם ישר, ירא שמיים ומאיר פנים שהקפיד לא לדבר לשון הרע ועשה רק טוב לכל אדם.
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי בבא קמא דף סג

(סב: תחילת פרק מרובה – סג: 6-)

המשנה: מרובה מדת תשלומי כפל ממדת תשלומי ארבעה וחמישה,

שכפל זה בבין אם יש בו רוח חיים ובין אם אין בו, ואילו 4 ו5 זה רק בשה ושור.

חלק א – האם לטט"ג יש 4 ו5 –

ר' חייא ב"א – רי"ח – יש בטט"ג גם 4 ו5 (אם השומר שטוען, טבח/מכר).

ראיה מהמשנה – המשנה ציינה הבדל אחד בין כפל ל4 ו5
אך לכאורה יש עוד הבדל – בטוען טענת גנב יש כפל אך אין 4 ו5,
מזה שלא הוזכר, יוצא שזה לא הבדל, ויש בטט"ג גם כפל וגם 4 ו5.

דחייה – ייתכן שאין 4 ו5, ואכן זה עוד הבדל בין כפל ל4 ו5,
וזה שזה לא הוזכר במשנה, זה כי המשנה לא מזכירה את כל ההבדלים (רק אמרה "מרובה", לא אמרה "אין בין…").

(בגמרא יש שתי גרסאות –
בגירסה הראשונה אכן דייקו כר' חייא בר אבא,
בגירסה השנייה שאלו האם יש כאן ראיה לדברי, ואז דחו).

(סב: שליש תחתון)

חלק ב – המקור לדברים בהם יש כפל

הפסוקים (שמות כב) –

ו – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם׃

ז – אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ׃

ח – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כׇּל־אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

שלב א – ת"ר – פסוק ח יש כלל-פרט-כלל:

כלל – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע
פרט – עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה
כלל – עַל־כׇּל־אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה,
עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

בכלל פרט כלל מרבים מה שדומה לפרט:

דבר המיטלטל (בניגוד לקרקע, ועבדים הוקשו לקרקע),
וגופו ממון (בניגוד לשטרות).
(ובנוסף – לאפוקי הקדש, כי אינו "רעהו").

קשה – אם כן יש לצמצם דווקא בעל חי שנבלתו מטמא במגע ומשא, לאפוקי עופות (נבלת עוף טהור מטמאת בבית הבליעה, נבלת עוף טמא לא מטמאת כלל).

שלב ב – "שה" מיותר ומרבה גם עופות טהורים –

חמור – ללמד שלאו דווקא דברים שקרבים על המזבח,

שור – ללמד שלאו דווקא דברים שיש בהם בכורה (שהרי אחרת זה מיותר), לרבות אייל וצבי

שה – לרבות גם דברים שאין נבלתם טמאה – עופות.

אבל עדיין – אולי דווקא עופות טהורים, שבכ"ז קצת מטמאים (בבית הבליעה),
ולא עופות טמאים שלא מטאים כלל?

שלב ג – כיוון שכתוב "כל" ("עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע"), זה בעצם לא כלל-פרט-כלל אלא ריבוי-מיעוט-ריבוי

וזה מאפשר להרחיב את הלימודים: שזה כולל הכל, חוץ ממה שממעטים,
וכל פרט (שור, חמור, שה, שלמה) ממעט רק דבר אחד (נדלג מסג. שליש עליון ל-6-) –

1. קרקע
2. עבדים
3. שטרות (כאן אל מקשים לקרקעות, כי כל דבר ממעט רק דבר אחד)
4. שלמה – ממעט דבר לא מסוים (דבר עם כמות לא ברורה, כמו כיס מלא מעות (תוס')).

ובנוסף "על כל אבידה" –

(מעבר לזה שזה הריבוי השני),
"אבידה" מלמד שגם בשומר אבידה יש כפל על טט"ג.

(נחזור מסג: 2+ לסג. שליש)

שלב ד – בסוגריים: האם בכל מקום שכתוב "כל" זה ריבוי-מיעוט-ריבוי ולא כלל-פרט-כלל?

והרי בדברים עליהם פודים מעשר שני, כתוב:
"וְנָתַתָּה הַכֶּסֶף בְּכֹל אֲשֶׁר־תְּאַוֶּה נַפְשְׁךָ בַּבָּקָר וּבַצֹּאן וּבַיַּיִן וּבַשֵּׁכָר וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּשְׁאָלְךָ נַפְשֶׁךָ"
ודורשים את זה ככלל-פרט-כלל, ולא ריבוי-מיעוט-ריבוי!

            תשובות:

1. "כל" – ר,מ,ר,
   "בכל" – כ,פ,כ.
2. עקרונית גם "כל" יכול להיות כ,פ,כ,
   אלא שכאן כבר בפסוק ו יש כ,פ,כ –

כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם
כלל – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ
פרט – כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים
כלל – לִשְׁמֹר…"

ואם גם פסוק ח זה כ,פ,כ – אז ניתן היה להכניס גם את הפרטים של פסוק ח לשם,[1]
אלא מכאן שפסוק ח זה ר,מ,ר.

(סג: 2+)

חלק ג – פרטי טוען טענת גנב ומקורות

תנן התם (ב"ק קח:) –

1. "טוען טענת" זה דווקא בנשבע ואז התברר ששיקר.
2. רק בטוען טענת גנב יש כפל, לא בטוען טענת אבידה.
3. הכפל זה דווקא אם נתפס ששיקר ע"י עדים.
4. אם הודה על פי עצמו, אין כפל (מודה בקנס – פטור),
   אלא (בט"ט גניבה ובט"ט אבידה) יש אשם גזילות + חומש.

(סג: רבע)

מנא הני מיליה?

שוב הפסוקים (שמות כב) –

ו – כִּי־יִתֵּן אִישׁ אֶל־רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ־כֵלִים לִשְׁמֹר וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם׃

ז – אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ׃

ח – עַל־כׇּל־דְּבַר־פֶּשַׁע עַל־שׁוֹר עַל־חֲמוֹר עַל־שֶׂה עַל־שַׂלְמָה עַל־כׇּל־אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי־הוּא זֶה עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר־שְׁנֵיהֶם אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ.

על מה הפסוקים מדברים –

פסוקים ז-ח ודאי מדברים על טט"ג

רבא – אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב" – אם לא יימצא כפי שאמר, אלא יתברר שהוא עצמו הגנב,
אז " יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ".

לגבי פסוק ו זו מחלוקת –

ברייתא א (דת"ר) – גם זה בטט"ג (נלמד מפסוקים ז-ח),

ונפרש – "אִם־יִמָּצֵא הַגַּנָּב" – כלומר יתברר שהשומר עצמו הוא הגנב, "יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם".

ברייתא ב (תניא אידך) – זה בגנב אמיתי

שהרי פסוקים ז-ח כבר דיברו על טט"ג, אז פסוק ו בגנב אמיתי.

(סג: באמצע)

א. מניין שזה דווקא אם נשבע –

בפסוק ז – וְנִקְרַב בַּעַל־הַבַּיִת אֶל־הָאֱלֹהִים אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ – שהכוונה לשבועה.

ואולי הכוונה ש"נקרב" כדי לשלם, וצריך לשלם כפל גם אם לא נשבע לשקר לפני כן?[2]

תשובה – לומדים מגז"ש שהכוונה לשבועה:

שבפסוק י כתוב (לגבי שומר שכר שנשבע שנאנס) – שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם אִם־לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ, ושם ודאי הכוונה לשבועה.

(סג: קצת מתחת לאמצע)

ב. מניין שבטוען טענת אבידה אין כפל?

לברייתא א – כיוון ששני הפסוקים בטט"ג, אז אחד מיותר ובא לאפוקי מטוען טענת אבידה.

לברייתא ב – (שפסוק ו בגנב ממש) – מהה"א המיותרת – "אִם־לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב".

ואילו ברייתא א – מכאן נלמד את ר' חייא בר אבא-רי"ח – שטט"ג שטבח או מכר משלם 4 ו5 כגנב עצמו.

ומניין ברייתא ב ילמד את זה? היקש בין פסוק ו (גנב ממש) לפסוקים ז-ח (טט"ג), שכמו שלגנב יש 4 ו5, כך גם לטט"ג יש.

[1] לא ברור לי איך אם כל הפרטים היו נכתבים יחד, איך היינו מבודדים את כסף וכלים ללימוד של שבועת שומר חינם (הנושא של פסוק ו), ואת שאר הפרטים ללימוד של כפל (הנושא של פסוק ח).
ואכן תוס' מפרשים אחרת, שאכן דיני שבועת שומר חינם וכפל הם זהים, והיינו לומדים את אותם הדינים לשניהם אם הכל היה יחד בפסוק ו.

[2] כך פירש רש"י בבא מציעא מא. אך כאן מפרש אחרת – שיש הווה אמינא ששומר חינם חייב על גניבה.