לעילוי נשמת פרטונה בת ז'אן פרטוש-ברנס
ולעילוי נשמת ר' צבי בן זאב יהודה הכהן מרקוביץ ז"ל, הונצח ע"י אחותו וילדיו
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא קמא דף נג
(נב: 1- עד נג: 6-)
מהמשנה – נפל לפניו מקול הכרייה – חייב, לאחריו מקול הכרייה – פטור
נראה שני דיונים:
חלק א – על לאחר מקול הכרייה פטור
חלק ב – על לפניו מקול הכרייה חייב
חלק א – לאחריו מקול הכרייה פטור
- A. תזכורת (דף נ) –
שמואל – חייב על החבטה,
רב – חייב על ההבל, ואילו החבטה זה קרקע עולם)
- B. ביאור המשנה –
נפל לפניו חייב – מה החידוש?
החידוש (רש"י 1) – שאפילו שהוא שור פיקח ועל פיקח פטור (נב: למטה), כאן חייב כי זה לא אשמת השור.
ולמה זה משנה אם זה לפניו או לאחרי –
רב (הבל) –
לפניו – שנפל על הפנים, וכך נחנק בהבל
לאחריו – הכוונה שנפל על גבו – פטור, כי לא מת מההבל אלא מהחבטה.
שמואל (חבטה) – לא משנה אם על פניו או גבו, אלא –
לפניו – שנפל לתוך הבור עצמו ומת מהחבטה, וחייב (ולא משנה אם לפניו/אחריו)
לאחריו – שנתקל בבור אבל נחבט מחוץ לבור
ואפילו שלשמואל חייב על חבטה בקרקע עולם,
כאן כיוון שזה מחוץ לבור + בגלל הכרייה – פטור (תוס' נ: ד"ה לשמואל).
(נג. 7+)
- C. קושיה על רב – אם זה בתוך הבור, חייב בין מלפניו (על הפנים) בין מלאחריו (על הגב)
תשובות:
- רב חסדא – מדובר בבור ברשותו (הפקיר רשותו ולא הפקיר בורו).
ובבור ברשותו מודה רב שחייב גם על החבטה, כי זה לא קרקע עולם אלא קרקע שלו
[והרי אמרנו (כח:) שלפי רב בור שלו אינו בור אלא שור?
נתרץ:
a. אולי גם כאן זה משום שור.
b. תוס' שם ביארו שזה לא שזה לא בור אלא שור, אלא גם שור, אבל אם זה ברשותו שזה לא יכול להיות שור (אין שור ברשותו) אז זה בור.
- רבה – כאן נפל על הפנים ונחנק באוויר, ואז לפני שפגע בקרקע התהפך.
- רב יוסף – הכוונה בברייתא אחרת לגמרי –
השור נכנס ללא רשות לחצר ונפל לבור והבאיש את מימיו, ועל זה אמרה הברייתא שחיב גם אם נפל לאחוריו.
(נג: באמצע – אמר מר)
חלק ב: לפניו מקול הכרייה חייב
א. למה בעל הבור חייב, הרי זו אשמת הכורה?
או שהבור יהיה פטור לגמרי,
או שישלם חצי בהנחה ששניהם אחראיים.
עונה רב שימי בר אשי – אכן זה נתון במחלוקת:
דתניא – דחף שור א את שור ב לתוך הבור –
רבנן – רק בעל השור משלם, ולא בעל הבור (רש"י גם בשור שוטה), כי הוא המזיק העיקרי וכל האחריות עליו.
ר' נתן – שניהם משלמים, כמה –
ברייתא א – כל אחד חצי – בשור מועד,
ברייתא ב – בעל השור 1/4, בעל הבור 3/4 – בשור תם,
למה?
הרי יש שתי אפשרויות להסתכל על המצב:
או ששניהם אחראים על כל הנזק – אז שכל אחד ישלם חצי
(כל אחד אמור לשלם הכל, אלא שכיוון שיש לו שותף – משלם חצי, אז זה שהבור משלם חצי זה מובן, לגבי השור – הוא בעצם משלם חצי משתי סיבות – גם כי יש לו שותף, וגם כי הוא שור תם (אבל אין כפל מבצעים))
או שכל אחד אחראי על חצי – ואז שהבור ישלם חצי, והשור חצי מהחצי שלו – כלומר רבע!
תשובות:
- רבא – כל אחד אחראי על כל הנזק,
אלא שבעל השור אומר – אם אשלם חצי, מה עזרה לי השותפות? ממילא הייתי משלם חצי!
(לעומת זאת בעל הבור – השותפות עוזרת לו ומורידה מהכל ל3/4. אם כי עדיין קשה שיכול לטעון למה לי השותפות לא מורידה חצי?[1]).
- איבעית אימא – אמנם כל אחד אחראי על חצי,
אלא שכשברור שאחד הוא ודאי מזיק (בעל הבור – שהשור הניזק בתוכו), אז מה שהשותף השני לא משלם – הוא צריך להשלים, ולכן אם בעל השור משלם רבע (חצי מהחצי שלו), אז בעל הבור משלם את השאר.
(מהמשך הגמרא משמע שזו ההבנה שמתקבלת)[2]
וחזרה לענייננו – כשהכורה גרם לשור ליפול, המשנה אמרה שרק הבור משלם.
למה? כאמור – רב שימי: זה נתון במחלוקת תנאים כששניים אחראיים:
לפי רבנן – האחריות על הכורה, וכיון שזה גרמא, אין תשלום כלל, ובעל הבור לא צריך לשלם במקומו כלום – לא כמו המשנה.
לפי ר' נתן – זאת אחריות משותפת של הכורה והבור,
אז למה בעל הבור משלם הכל? ניתן להבין לפי ההבנות לעיל:
להבנה ב מובן – בעל הבור צריך להשלים את מה שהשותף (הכורה) לא משלם (כי זה גרמא), ולכן משלם הכל.[3]
(נג. 5-)
ב. עוד שני מקרים עם שני שותפים בנזק – מחלוקת רבנן ור' נתן:
הערה חשובה –
יוצא שיש שתי מחלוקות בין רבנן לר' נתן:
- מי אחראי על הדחיפה לבור?
לרבנן – הדוחף,
לר' נתן – שניהם.
- האם שותף אחד צריך להשלים לשני?
לר' נתן (להבנה ב הנ"ל) – משלים, לכן בעל הבור משלם הכל, כי הכורה גרמא.
לרבנן – לא משלים
(איפה רואים את זה? מזה שאמנם בעל השור האחראי העיקרי, אבל גם בעל הבור אחראי קצת, ובכ"ז בעל השור (תם) משלם חצי, ובעל הבור כלום (פנ"י))
כעת נביא שני מקרים, מקרה אחד שנתון במחלוקת A, ומקרה שני שנתון במחלוקת B.
- A. רבא – הניח אבן על פי הבור, ובא שור ונתקל ונפל לבור – זה תלוי במח' רבנן ור' נתן.
פשיטא!
מהו דתימא – שאולי דווקא לשור שדחף יש אחריות (לרבנן – מלאה, לר' נתן – חצי),
כי דחיפה יכלה אולי להורגו גם ללא הבור,
אבל אבן לבד לא היתה עושה כלום,
קמ"ל – כיון שללא האבן לא היה נופל, בעל האבן אחראי.
(נג. 1-)
- B. איתמר – שני שוורים שנגחו יחד שור שלישי, שאחד מהם הקדש
(למשל בכור שנפל בו מום (שאי אפשר לפדותו, ונאכל לכהנים אך עדיין נחשב הקדש,
הגמרא מביאה דוגמא כזו ללמד שאפילו שהוא לא לגמרי הקדש (שהרי נאכל לכהנים) בכ"ז פטור מלשלם)
כמה משלם בעל השור ההדיוט? (תם)
גירסא א –
אביי – חצי נזק,
רבינא – רבע נזק.
שני הסברים –
- מדובר בשור תם, וזו מח' רבנן ור' נתן –
ועקרונית כל אחד אחראי על חצי (גר"א הנ"ל), וכיוון שהם תמים אמור לשלם רבע, אלא שנחלקו האם צריך להשלים את חלקו של השור הקדש –
אביי כר' נתן – כשאחד לא משלם, השני משלים, ולכן משלם חצי (רבע שלו ורבע של ההקדש)[4]
רבינא כרבנן – השור ההדיוט אכן משלם רק רבע ולא צריך להשלים להקדש,
- שניהם כרבנן, והשור הדיוט לא אמור להשלים את חלקו של ההקדש, אלא רק לתת את חלקו, ובאמת אין כאן מחלוקת אלא זה מקרים שונים –
רבינא דיבר בשור תם (רבא),
ואביי בשור מועד (חצי)
(נג: 6+)
גירסא ב – איכא דאמרי – המחלוקת אחרת –
אביי – חצי נזק,
רבינא – כל הנזק!
שני הסברים:
- מדובר בשור מועד,
אביי – כרבנן, שלא משלים את חלקו של השותף
רבינא – כר' נתן, שמשלים ומשלם נזק שלם,
- שניהם כר' נתן שמשלים,
אביי – בשור תם, אז משלים עד חצי,
רבינא – בשור מועד, אז משלים עד נזק שלם.
(נג: 9+)
ג. רבא – עוד מקרה של שותפים לנזק: שור ואדם[5] שדחפו לבור – שלושתם אחראיים (כר' נתן)
שלר' נתן לא רק הדוחפים אחראיים אלא גם בעל הבור,
ואם היה מדובר בשור – כולם ישלמו שליש,
אבל יש מקרים בהם חלק פטורים מתשלום מסוים, ואז לר' נתן האחרים ישלימו:
- דחפו אדם והזיקו לו-
שלושתם חייבים על הנזק, אבל שאר 4 דברים (צער, ריפוי, שבת, בושת), ודמי וולדות (אם דחפו אישה הרבה) – רק האדם חייב, שלגבי שור ובור לא נאמרו חיובים אלו. - הרגו אדם –
הבור פטור ("שור ולא אדם"),
האדם פטור (אין לאדם תשלום על הריגה, אלא אם במזיד נהרג, ואם בשוגג גולה),
השור חייב כופר (בשור מועד, כשהרגו יהודי) ו30 (בעבד כנעני) - הזיקו כלים או שור של פסולי המוקדשים שפדאו (שכעת שייך לבעליו) –
אדם ושור חייבים, הבור פטור –
בכלים – כי רק בבור יש פטור של "חמור ולא כלים"
בפסולי המוקדשים – האדם חייב, השור חייב כי נחשב "רעהו" (כי מותר כעת בהנאה כי נפדה (אפילו שעדיין אסור בגיזה וחלב, ונבילתו אסורה))
אבל הבור פטור, כי אמנם נחשב "רעהו", אבל בבור גם כתוב "והמת יהיה לו", וכאן הנבילה לא יכולה להיות שלו, כי הנבילה אסורה בהנאה.
(נג: באמצע)
והרי גם בשור כתוב "והמת יהיה לו"?
אכן רבא התלבט, והכריע שבשור נלמד את הדין הפשוט יותר – שבעלים (הניזק) מטפלים בבהמה, ומשם לומדים גם לבור,
ורק מזה שזה כתוב שוב בבור, לומדים פטור מיוחד לבור לגבי פסולי המוקדשים.
ומאי חזית ללמוד את הפטור בפסולי המוקדשים דווקא בבור?
תשובה – כי בבור מצינו פטור נוסף – כלים, משא"כ בשור שאמנם מצינו פטור של חצי אבל אין פטור מלא).
[1] וראה בשוט' הערה 27
[2] גר"א (חו"מ תי, אות מה בגר"א, ודלא כתוס' כאן (נג: ד"ה הא שמבינים שהגמרא ממשיכה עם הלישנא קמא שכל אחד אחראי על הכל)
[3] ואולי ניתן היה להבין את זה גם להבנה הראשונה, שכל אחד הזיק הכל, ואז זה לא שמשלים אלא פשוט משלם הכל כי הזיק הכל (אך ז צריך להבין למה לא יכול לומר – מאי אהני לי השותפות? ושישלם רק חצי. ואולי יש לומר שיכול לומר כך רק כשהשני משלם את השאר, אך כאן שזה יגרום לכך שהניזק יקבל רק חצי, אז לא יכול לומר כך.
[4] כך משמע בהגה"מ הלכות נזיקי ממון אות ג, וזה בניגוד לתוס' נג: ד"ה הא שאומר שסברא זו לא שייכת בשור ושור, וכך אכן מעיר הגר"א הנ"ל (הערה 13)
[5] תוס' – לא בכוונה, שאם בכוונה אז האדם חייב והבור פטור.
