שיעור גמרא פשוט וברור כפי שמעולם לא שמעת. וב15 דקות בלבד.

שיעור גמרא פשוט וברור כפי שמעולם לא שמעת. וב15 דקות בלבד.

קבל את השיעורים גם ב:

זבחים מג – גמרא דף יומי

(מב: במשנה – מד. 10+)

א. משנה – יש כרת על אכילת פיגול רק בדבר שיש לו מתירים, כלומר שמשהו אחר הכשיר אותו לתפקידו[1]

אין כרת על אכילת: קומץ, קטורת, לבונה, מנחת כהנים ומנחת כהן משיח (עולים כליל ולא נקמצים), דם, נסכים שבאים שלא עם קרבן (או אחרי הקרבן), לוג שמן של מצורע שבא שלא עם נתינת הדם על המצורע

יש כרת: בשר הקרבן האימורין.

מחלוקות (נדב רעל זה מחר):

1.      נסכים שבאים עם הקרבן (באותו יום) ולוג שמן שבא באותו יום של נתינת הדם על המצורע:

ר"ש – עדיין אין פיגול

ר"מ – יש פיגול, כי תלויים בקרבן/בדם.

2.      חטאות הפנימיות (שדמם נזרק על המזבח הפנימי) –

חכמים – יש פיגול בבשר ובאימורים.

ר"ש – אין כלל דין פיגול, (כי פיגול נלמד משלמים שדמו נזרק במזבח החיצוני)

גמרא:

ב. עולא – קומץ פיגול שעלה על המזבח – פקע פיגולו ממנו

מה חידש עולא?

1.      לומר שאין בו איסור כרת? הרי ממילא בקומץ אין כרת גם אם עוד לא עלה! (משנתנו).

2.      לומר שאם עלה לא ירד? גם זה כבר ידוע ממשנה בדף פד. שגם בקרבן שנפסל בפיגול – אם עלה לא ירד.

תשובה: מלמד שאם עלה, וכבר שלטה בו האור, אז אפילו אם ירד – מחזירים אותו למעלה,

ואמנם גם את זה עולא כבר אמר, אך כאן החידוש שאפילו שמדובר בסולת שהוא לא גוף אחד אלא מתפורר, בכל זאת אומרים זאת.

         

מה הסברא?

בגמרא משמע שזהו דין כללי של "אם עלו לא ירדו" – שכששלטה בו האור כבר נעשה "לחמו של מזבח".

אך קשה, כי עולא אמר זאת כדין מיוחד בפיגול – שכיוון שפיגול צריך שיקרבו מתיריו בהכשר, אז חייבים לומר שההקטרה של הקומץ היתה הקטרה טובה (ראה קרן אורה).

ג. רי"צ-רי"ח – פיגול נותר וטמא שהעלם למזבח – פקע איסורן מהן

שואל רב חסדא – האם המזבח הוא מקווה טהרה שיכול לטהר טמאים ולהכשיר פסולים?!

מסביר ר' זירא – אחרי שמשלה בהן האור, כיוון שנעשו "לחמו של מזבח",פקע איסורם:

שפקע איסור אכילת פיגול/נותר/טמא.

שאם עלה וירד – יעלה שוב,

וקשה – ברייתא שעוסקת בשלושה פסוקים על אכילת בשר קודם וטומאה (בשר טמא או אדם טמא):

          ויקרא פרק ז –

מתייחס לבשר ולאדם

(יט) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף, וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:

לא לגמרי ברור למה מתייחס

(כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:

מתייחס לאדם –

(כא) וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:

באופן פשוט פסוק כ עוסק באדם טמא, שכן בזה סיים פסוק יט.

הבעיה היא שנפש זה נקבה, וטומאתו עליו – זכר. לכן לכאורה הכוונה לבשר.

לכן הברייתא צריכה להביא ראיה שבכל זאת הכוונה לאדם טמא:

1.      ת"ק – גזירה שווה לביאת מקדש שגם שם כתוב "וטומאתו עליו" ושם מדובר באדם.

2.      רי"ס – "שלמים" זה לשון רבים, לכן אם הטומאה הייתה מתייחסת אליהם היה צריך להיות כתוב "וטומאתם עליהם".

3.      רבי – מהפסוק הבא (ר' יצחק בר אבודימי – שגם שם מתחיל בנקבה, עובר לזכר וחוזר לנקבה, כלומר שלא צריך להתרגש מזכר/נקבה, וממילא גם בפסוק כ ניתן להישאר עם הפשט שהכוונה לאדם).

4.       אחרים – "וטומאתו עליו" – מרחפת עליו, אבל יכולה גם לפרוח ממנו. אדם יכול להיטהר, בשר לא.

והרי לפי רי"ח – גם הטומאה יכולה "לפרוח" אם מעלים את הבשר למזבח!

תשובות:

באמת גם הברייתא מסכימה לרי"ח שאימורים טמאים שעלו על המזבח ותפס בהן האור – פסקה טומאתם. אז למה היא אמרה שרק טומאת אדם פורחת ולא טומאת קרבן?

1.      רבא: כוונת אחרים היא שפורחת ממנו בעזרת מקווה.

דחייה – זה לא כתוב בפסוק…

2.      רב פפא: בפסוק מדובר בבשר שלמים, שלא מוקטר על המזבח ולכן אצלו הטומאה אכן לא פורחת. , וגם אם יעלה – ירד, ויישאר טמא.

3.      רבינא – מי שטומאה פורחת ממנו כשהוא שלם, ולא כשהוא נשרף ("וטומאתו עליו" – איך שהוא).

ד. אגב –

לגבי ויקרא כב, א-טז:

 

מעשר שני (קלות)

תרומה (חמורות)

טומאת שרץ (קלות)

לאו

מיתה

טומאת מת (חמורות)

לאו

מיתה

בברייתא – התורה צריכה לכתוב גם את הקלות וגם את החמורות,

כי אילו לא נאמרו החמורות, היינו חושבים שהם במיתה,

ואילו לא נאמר קלות, היינו חושבים שהם פטורים בכלום.

במה מדובר בברייתא?

A. סוג הקודש:

אם לא נאמר מעשר שני היינו חושבים שפטור – מובן.

אם לא נאמר תרומה היינו חושבים שחייב מיתה – קשה:

1.      הרי באמת חייב מיתה.

2.      הרי דיו לבא מן הדין להיות כנידון.

B. סוג הטומאה:

אם לא נאמר טומאת שרץ – היינו חושבים שפטור לגמרי – מובן.

אם לא נאמר טומאת מת היינו חושבים שחייב – קשה,

          הרי דיו לבא מן הדין להיות כנידון!

מבאר זעירי: לא היינו חושבים ללמוד את זה מטמא שרץ שאכל מע"ש, אלא מטמא שרץ שאכל תרומה. שאם טמא שרץ (קל) שאכל תרומה (חמור) חייב מיתה, אז לכאורה גם במצב הפוך – טמא מת (חמור) שאכל מע"ש (קל) – יהיה חייב מיתה. קמ"ל שזה רק לאו.

 


[1] כשלא מדובר בפיגול, האוכל כזית מהאימורין וכד' חייב מלקות (מעשה הקרבנות פרק יא). האוכל כזית דם ממילא חייב כרת על הדם, וננפק"מ כאן שאם למשל הזיד באכילת הפיגול אך שגג באכילת הדם (כלומר ידע שאסור לאכול פיגול ואכל, אך לא ידע שאסור לאכול דם).

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

WordPress Lightbox

שיעור של 13 דקות ביום

ואתה באמת מבין את הדף היומי.

קבל את השיעורים ב:

בוואטסאפ

קבוצת וואטסאפ שקטה שבה תקבל את השיעור מדי יום.
להרשמה פשוט לחץ כאן.

במייל

קבל מייל יומי עם השיעור המוקלט של אותו יום. תמיד תוכל להסיר את עצמך בליחצת כפתור.

פודקאסט

לחץ כאן לקבל את השיעור בפודקאסט (itunes, spotify ועוד), או פשוט חפש "דף יומי סיני" בתוכנת הפודקאסט שלך.