זבחים לו – גמרא דף יומי

Download

(לה: במשנה – לו: סוף הפרק)

שלב א: משנה – מחשבות על מעשים שפוסלים

א.      מחשבת הינוח והוצאה

חכמים – כשר, ר"י – פסול (אך לא פיגול).

ב.      מחשבת על פסולים אחרים – לא פוסלים:

ליתן את הדם במקום הלא נכון (בתוך העזרה),

שיאכלוהו או יקריבוהו טמאים או ערלים,

לשבור עצמות הפסח, לאוכלו נא,

לערב דם הקרבן בדם קרבן פסול,

שלב ב: טעמו של ר"י –

א. ר' אלעזר – לפי שטמ"ק (אות כד): יש שני פסוקים שאוסרים הנחת הדם למחר בקרבן תודה:

"בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָכֵל לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר…" (ויקרא כב, ל).

"וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר" (ויקרא ז, טו),

מהפסוק השני: אם אינו עניין להינוח, תנהו עניין למחשבת הינוח של האימורים.

קשה:

1.      הרי הפסוק תפוס בברייתא אחרת ללמוד איסור הנחה גם לקרבנות נוספים.

תשובה:

אם היה רק לאיסור הותרה, היה כתוב "לא תותירו", כמו שבדרך כלל האיסור כתוב.

כיוון שכתוב "לא יניח", מכאן שבא ללמד גם למחשבת הינוח.

2.      זה מקור למחשבת הינוח. מה לגבי מחשבת הוצאה?

3.      הרי יש ברייתא מפורשת ששם ר"י לומד מסברא!

ב. ברייתא: סברא – כיון שאם הניח בפועל – נפסל, גם אם חשבת על כך – נפסל.

קשה: אם כן, למה רק במחשבת הינוח ולא בשאר המקרים במשנה?

תשובות (הראשון בונוס, את השאר חייבים):

A. מחשבה על דבר שתלוי באחרים – לא פוסלת, כי מי אמר שיקשיבו לו?

לכן מחשבה שיאכלוהו או יקריבוהו טמאים/ערלים – לא נחשבת.

(אך במחשבת פיגול זה כן מפגל, כי שם התורה אסרה בפירוש).

B. רק מחשבה על מעשה שיפסול את הקרבן לגמרי – פוסלת.

לכן מחשבת הינוח או הוצאת הדם – פוסלת.

מחשבת הינוח או הוצאת האימורים – פוסלת מדרבנן (כי הרי גם אם יעשה כך בפועל, הקרבן מכפר, אך כיוון שדומה לדם – גזרו (שטמ"ק ועוד)).

אך שאר הפעולות שבמשנה לא פוסלות את הקרבן, ולכן גם המחשבה עליהן לא פוסלת:

1.      לשבור עצמות הפסח/לאוכלו נא, – אסור, אך הקרבן לא נפסל למפרע (בנא גם לא יוצא יד"ח, אך הקרבן כשר)

2.      שיאכלוהו או יקריבוהו טמאים או ערלים, – פוסל את הבשר, לא את הקרבן (מכפר)

3.      לערב דם הקרבן בדם קרבן פסול – לפי ר"י מין במינו לא בטל, ולכן מדאורייתא ניתן לזרוק את התערובת (ורק רבנן גזרו, ואולי רק לכתחילה), ולכן המחשבה על כך לא פוסלת.

4.      ליתן את הדם במקום הלא נכון (בתוך העזרה) –

למעלה במקום למטה להפך – אם זרק כך הבשר פסול, אך הקרבן מכפר ("שלא במקומו כמקומו", כשמואל בדף כו).

בפנים במקום בחוץ ולהפך (אם הכניס דם חטאת פסול לגמרי) – בעיה!

C. לגבי מחשבה לזרוק את דם החטאת בפנים:

יש גזירת הכתוב שמחשבה על חוץ למקומו (גם סתם הוצאה, ללא זריקה) פוסלת רק במקום שראוי (בזמן היתר הבמות) לשלושה דברים: לדם, אימורים ובשר. ולכן מחשבה על הכנסה להיכל לא פוסלת (קרן אורה).

אך קשה –

בברייתא מפורש שר"י כן פוסל במחשבה לזרוק את דם החטאת בפנים:

"לא תזבח… דבר רע" לומד ר"י שמכאן שאם שחט חטאת על מנת להכניס את דמה – פסולה.

וזה נגד משנתנו שלא הזכירה פסול זה.

תשובה:

יש שתי דעות מה ר"י אמר, ומשנתנו כמשנה בפב: שלא פסל.

במשנה אומר ר"י שאם הכניס בשוגג, וכיפר, כשר.

משמע שהכניס במזיד וכיפר (זרק) – פסול.

ויוצא: הכניס ולא זרק – כשר.

מכאן שאם רק חשב להכניס – ודאי שכשר.

[שוטנשטיין ע"פ תוס':

לפי כולם הכנסה וזריקה בחטאת פוסלת. אבל המחשבה על זריקה בפנים היא חסרת משמעות – כי הרי זה לא באמת זריקה, זה רק נחשב זריקה לצורך הפסול. לכן, מה שקובע לגבי המחשבה היא רק עצם ההכנסה:

הברייתא: עצם ההכנסה פוסלת, ולכן המחשבה על כניסה (גם בלי זריקה) פוסלת.

למשנתנו ומשנה בפב: – עצם ההכנסה לא פוסלת. לכן גם המחשבה עליה (אפילו עם זריקה) לא פוסלת].

(לו. 1-)

[אגב, גם לגבי חטאת ששחטה בדרום (שפסולה), האם יש בזה מלקות, יש שתי דעות מה אמר ר"י: בברייתא הנ"ל – חייב, בברייתא אחרת – לא חייב].

(לו: 6+)

שלב ג – מחשבת הינוח ואחר כך מחשבת פיגול

[תזכורת מדף כט: –

חשב בעבודה אחת מחשבת פסול ובעבודה אחרת מחשבת פיגול:

לחכמים – בכל מקרה אינו פיגול, כי יש מחשבה אחרת מעורבת.

לר"י – רק אם מחשבת הפסול קדמה למשחבת הפיגול – אז אינו פיגול].

לחכמים – ודאי שזה פיגול, כי מחשבת הינוח כלל לא פוסלת.

לר"י – ר' אבא: אפילו שמחשבת הינוח פוסלת, בכל זאת מודה שזה פיגול

          סברא: בכל מחשבת פיגול יש קודם מחשבת הינוח ("אניח למחר ואז אזרוק")

          דחייה:

1.      סברא – במחשבת פיגול שתי המחשבות הן במשחבה אחת, כאן מדובר בשתי מחשבות נפרדות.

2.      ברייתא שראינו כו: – חשב לתת למעלה/למטה – כשר.

חשב לתת למעלה/למטה למחר – פסול, והסברנו שם: כי זה לר"י שמחשבת הינוח פוסלת (וזה לא כרת, כי למעלה/למטה אמנם מכפר, אבל הבשר פסול, ולכן אינו פיגול).

ואם אחר כך גם חשב מחשבת פיגול – אינו פיגול.

(לו: באמצע)

שלב ד – חישב שיאכלוהו טמאים למחר

רב חסדא: אפילו לחכמים, שאם יש מחשבת פסול מעורבת – לא פיגול, כאן זה פיגול.

סברא: זו לא מחשבת פסול שפוסלת את הקרבן עצמו, אלא רק אכילה לא ראויה.

רבא: ראיה – הרי בכל פיגול, המחשבה נעשתה בזמן שהבשר עוד לא ראוי לאכילה (כי הרי הדם לא נזרק), ובכל זאת יש פיגול. אז גם כאן – כשהאכילה לא ראויה – יש פיגול.

דחיית הראיה (לא דוחים את הדין): בפיגול רגיל, ברגע שייזרק הדם, לולי הפיגול, האכילה הייתה ראויה. כאן – גם כשיזרק הדם, האכילה עדיין לא ראויה. לכן זה לא דומה, אבל בכל זאת – זה אכן פיגול (כי כאמור, הבעיה לא בקרבן עצמו, אלא בדראכלו אותו).

שלב ה (בדרך אגב) – רב חסדא: בשר פסח שלא הוצלה, חייבים עליו משום טומאה

למרות שהדין הוא שבשר שלא ניתר – לא חייבים עליו משום טומאה (אם טמא יאכל אותו),

כאן חייבים, כי העובדה שלא ניצלה היא לא בעיה בקרבן עצמו אלא בתהליך שאחר כך. מבחינת הקרבן הבשר ניתר.        

(מובא כאן כי דומה לדין הקודם שהבעיה לא בקרבן עצמו, וגם בגלל המשך הדיון שדומה).

רבא: ראיה – הרי אימורי קודשים קלים אסורים באכילה (מלקות), ומי שיאכל אותצם בטומאה חייב כרת. מכאן שאפילו שהבשר לא ראוי – חייבים.

דחיית הראיה (לא דחית הדין): אימורים ראויים לתפקידם (לגבוה). בשר פסח שלא הוצלה לא ראוי לכלום, אז אולי לא חייבים עליו, קמ"ל שכן.