סנהדרין פד – גמרא הדף היומי

Download

{enclose sanhedrin_84.mp3}

סיכום הדף היומי, גמרא סנהדרין פד

(פג: 2 שורות למלטה – פד: שליש תחתון)
א. המשך ביאור הברייתא – פסולי עבודה במקדש שהם בלאו (ולא במיתה), ומקרים שהם במחלוקת
1. כהן ערל – יחזקאל  (מד) "כל בן נכר וערל בשר… לא יבוא אל מקדשי".
2. כהן אונן (ביום שמת לו מת) – לגבי כה"ג נאמר שלא יצא כשמת לו מת ("ומן המקדש לא יצא, ולא יחלל את מקדש אלוקיו"), ונלמד – שאר הכהנים צריכים לצאת. (רבא-) ולא לומדים גז"ש מתרומה שחייב מיתה, כי לא לומדים גז"ש לדבר שרק נלמד "מכללא".
3. כהן יושב – "כי בו בחר ה' אלוקיך… לעמוד לשרת" (דברים יח). (תוס' – אך לא נחשב זר).
4. כהן בעל מום – רבי – מיתה, חכמים – לאו.
רבי – מקור – "אך אל הפרכת לא יבא, ואל המזבח לא יגש, כי מום בו, ולא יחלל את מקדשי…". ומניין שבמיתה:
1. גז"ש "חילול" מאכילת תרומה בטומאה. [אך קשה – למה לא גז"ש של כרת מנותר? ניסיון תירוץ: בגלל נקודות הדמיון והשוני (נדחה כי זה שווה לשניהם – בעל מום דומה לאכילת תרומה בטומאה – שניהם בעיה בגוף הכהן, ודומה לנותר – שניהם קשורים למקדש)].
2. לימוד גז"ש מכהן טמא ששישמ במקדש (שנלמד בגז"ש מאכילת תרומה בטומאה). שזה גם בעיה בכהן וגם קשור למקדש.
רבנן – יש מיעוט באכילת תרומה בטומאה – "ומתו בו כי יחללוהו".
5. הזיד במעילה – רבי – מיתה, רבנן – לאו.
רבי – מקור – "ונפש כי תחטא, ומעלה מעל בה'…". ולומד גז"ש חטא-חטא מאכילת תרומה בטומאה (ושמרו את משמרתי ולא ישאו עליו חטא, ומתו בו כי יחללוהו").
רבנן – המיעוט הנ"ל.

ב. זר ששימש – למדנו שהוא במיתה. באיזה מיתה?
A. יש כמה גרסאות למחלוקת:
במשנה – (ר"ש-)ר"ע – חנק, חכמים – בידי שמיים,
ברייתא – (רבנן- )ר"ע – סקילה, רי"ח בן נורי – חנק, רי"ש – בידי שמיים.
B. ר"ע ורי"ח ב"נ סוברים שלומדים מהעונש של נביא שהדיח, ונחלקו ר"ש ורבנן מה סבר ר"ע –
ר"ש – בחנק (כמשנתנו). רבנן – סקילה (כברייתא).
C. המחלוקת בין ר"ע/רי"ח לבין רי"ש/רבנן –
הפסוק שאוסר עבודת זר – "והזר הקרב יומת"
ר"ע ורי"ח ב"נ – מדמים את הלשון יומת – "לגבי נביא שהדיח לע"ז "והנביא ההוא… יומת" – ושם זה חנק/סקילה.
רי"ש ורבנן – מדמים לנושא קרוב, שמדבר על הדיוט ולא נביא – בתלונת בנ"י אחרי קורח כתוב – כל הקרב הקרב … ימות" (בידי שמיים – כמו עדת קורח).

ב. פרק אלו הן הנחנקין
מכה אביו ואמו – בחנק.
A. מקור העונש – "מכה אביו ואמו מות יומת", וסתם מיתה זה חנק.
B. סוג ההכאה –
גם כשלא גרם למיתה
1. סברא – לא יתכן שמדובר בהורג, שאז יוצא שהורג אדם אחר – סיף, והורג אביו – חנק (כרבנן שחנק קל מהרג).
2. סתם הכאה – לא מיתה (מכה איש ומת, או באיבה הכהו בידו וימות).
דווקא כשהוציא דם (גם אם פנימי)
"ומכה נפש בהמה ישלמנה, נפש תחת נפש… ומכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת", ונפש=דם, אז ממילא:
1. במכה בהמה צריך להוציא דם, ולומדים בהיקש גם למכה אדם (=אביו) שצריך להוציא דם.
דחייה – הרי במכה בהמה חייב נזק גם בלי שהוציא דם.
2. "נפש" שבבהמה בא ללמד ישירות מכה אביו ("אם אינו עניין…").
[תוס' עט: – מפסוק זה לומדים גם למכה אביו, וגם לרוצח סתם].
מחר נראה, אם כן, מה לומדים מההיקש.

ג. אגב – צריך גם "מכה איש" וגם "מכה נפש" – שגם מכה קטן חייב, אך לא נפל.