ערכין דף ו – גמרא דף יומי

Download

להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת ערכין לחץ כאן.

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

(ו. רבע עד ז. שליש)

חלק א – עוד על הקדשת גוי

ר"י-רב: גוי שהפריש תרומה – בודקים:

אם התכוון לעשות כמו ישראל – אז זה תרומה (כמו הדעה בקידושין מא: שתרומת גוי נחשבת).

אם תרם סתם – תיגנז (חוששים שהתכוון להקדש, והיום שאין מקדש – תיגנז).

קשה מברייתא דומה:

הקדיש עץ לבית כנסת, בודקים כנ"ל (האם התכוון לבית כנסת או לשמיים),
אלא ששם יש על העץ שם שמיים, משמע שרק בגלל זה חוששים, אחרת לא חוששים.

תשובה : אכן חוששים גם ללא שם,
והחידוש שם שכשלא חוששים, אפשר לחתוך את המקום של השם ולהשתמש בשאר (ולא אומרים שכל העץ טעון גניזה בגלל השם).

(ו. מתחת לאמצע)

חלק ב – שימוש בכסף שהוקדש לצדקה

ר"נ: האומר סלע זו לצדקה מותר לשנותה (להשתמש ולתת סלע אחר במקום),

A . ר"נ עצמו חשב שמותר רק לעצמו
אך רי"ח – בין לשימוש לעצמו בין להלוות לאחרים.

B . ר' זעירא – דווקא כשאמר "סלע זו עלי לצדקה" – שכיוון שקיבל אחריות יכול להשתמש,
אך "סלע זו" -אסור.

(הצעת סברא:
כשאמר סלע זו – התכוון לסלע הספציפית ששייכת לצדקה, ואסור, אך כשאמר סלע זו עלי – התכוון לחייב את עצמו, ולא סלע ספציפי)

רבא – אם כבר לחלק אז להפך,

(הצעת סברא:
בכל מקרה התכוון לסלע הספציפי, כלומר הסלע כרגע שייך העניים. לכן אדרבה: כשאמר סלע זו עלי, הסלע שייכת לעניים ואסור, אך כשאמר "סלע זו", כיוון שלא קיבל עליו אחריות העניים דווקא יעידפו שישתמש וכך בעצם יאלץ לקבל עליו אחריות, ולכן אם כבר – דווקא אז מותר.

אך למסקנה – מותר בשניהם.

(הצעת סברא: אולי בכל מקרה לא מתכוון לסלע ספציפית).

וכן בברייתא:
"נדר צדקה": צדקה היא כמו נדר, שחייב באחריותה,
"ואין הקדש צדקה": צדקה אינה כמו הקדש, כלומר שמותר להשתמש בה.

[ורב זביד מנהרדעא גרס שאת כל זה אמר ר"נ עצמו (גם לאחרים (רי"ח), וגם כשאמר סלע זו (רבא))].

C. ת"ר – מותר לשנות רק עד שבאה הסלע לגבאי, אחר כך אסור (זה כבר של העניים).

והרי ר 'ינאי (גבאי צדקה) לווה מכספי הצדקה?
תשובה : ר' ינאי רק לווה כדי שהקופה תהיה ריקה כדי שיוכל לזרז את הציבור לתת.

דיברנו על הצדקה. מה עם הנודב משהו לבית הכנסת (כמו נר) –

D . הנודב נר לבית הכנסת –
ברייתא – אסור לשנות.

ר' חייא חשב – בכל מקרה אסור,
אך עולה ברי"ח – לרשות אסור, למצווה מותר.

הראיה: מגוי.
שאחרי שעבר זמן ונשתקע שמו – רי"ח התיר לשנות
(וחייבים לומר שזה למצווה, כי לרשות ודאי אסור).
(הנחת היסוד של הראיה שאין הבדל עקרוני בזה בין יהודי לגוי. ההבדל הוא רק שלפני שנתשקע שמו אצל גוי חוששים שיתעצבן ואצל יהודי לא).

והגמרא מביאה סיפור על זה.

(יוצא שזה קל יותר מצדקה: צדקה אסור לשנות כשהגיע לגבאי, כאן מותר לשנות לדבר מצווה).

(ו: במשנה – חזרה לרגע לדיני ערכין)

חלק ג – גוסס ויוצא ליהרג

א. האם נידרין ונערכין (משנה + גמרא)

לגבי נידרין – שניהם לא נידרים כי אין להם שווי,

לגבי נערכין –

גוסס – לא נערך (כמו שראינו בברייתא ד. – "והעמידו לפני הכהן…").

יוצא ליהרג – מחלוקת:

ת"ק – לא נערך,

"כָּל חֵרֶם אֲשֶׁר יָחֳרַם מִן הָאָדָם לֹא יִפָּדֶה מוֹת יוּמָת" (ויקרא כז, כט)
ודורשים: "חרם" – מישהו שחייב מיתה, "לא יפדה" – אין לו ערך.

ר' חנינא בן עקביא – נערך.

ומה לומד מ"כָּל חֵרֶם… לֹא יִפָּדֶה"?
שאי אפשר לשלם ממון במקום למות (בין במיתה בידי שמיים/אדם/חמורה או קלה) (מלבד מי ששורו המועד הרג אדם – שיש לו כופר נפש).

(ו: רבע תחתון)

ב. האם נודרים ומעריכין משלמים על נזקים?

במשנה:

ת"ק ור' חנינא בן עקביא לא התייחסו,
ופתאום בא ר' יוסי ואומר שנודר ומעריך ומקדיש, ואם הזיק חייב.

האם ת"ק ורחב"ע חולקים על ר' יוסי?
לא. כולם מודים שנודר ומעריך ומקדיש.
המחלוקת לגבי אם הזיק.

הסבר המחלוקת:
הוא עצמו ודאי חייב בנזקיו, אלא שכאן לא הספיק לשלם, ומת.
והמחלוקת היא האם היורשים משלמים.
לת"ק ורחב"ע – פטור, לר' יוסי – חייב.

ומה המחלוקת?

1. רב יוסף –
לפי כולם: חיוב על נזק נחשב מלווה ע"פ,
והמחלוקת: האם מלווה ע"פ גובים מהיורשים:

לרבנן ורחב"ע – לא,
לר' יוסי – כן.
(זו מח' בקידושין, ותלויה בשאלה אם שיעבודא דאורייתא (שאז גובין) או דרבנן (שאז לא)),

2. רבה –
לפי כולם: מלווה ע"פ לא גובים מהיורשים,
והמחלוקת: האם נזק נחשב מלווה ע"פ:

רבנן ורחב"ע – נחשבת מלווה ע"פ, ולא גובים מהיורשים,
ר' יוסי – נחשב מלווה בכתב (כי מלווה הכתובה בתורה ככתובה בשטר).

[ויש שגורסים את הסברי רב יוסף ורבה על מחלוקת דומה: היוצא לההירג והזיק:
ממנו עצמו ודאי לא גובים (כי לא מחזירים אותו לעמוד בדין, כדי שלא לענות את דין המוות שלו), אבל האם גובים מן היורשים: ת"ק – גובין, ר"ש בן אלעזר – לא גובין].

(ז. 10+)

מיתיבי – קושיא על הדעה שפוטרת יורשים מלשלם על הנזקים:

החופר בור ברשות הרבים ונפל שם שור והרג אותו וגם השור מת:
בעל השור פטור, ויורשי החופר משלמים לבעל השור, יוצא: יורשים משלמים על נזק,
איך זה מסתדר עם רבנן שאמרו שפטור?

תשובה : מדובר שכבר עמד בדין (שאז זה כמו מלווה בשטר).

(איך הספיק לעמוד בדין, הרי מת מנפילת השור?
או שהחופר לא מת מיד, אלא נעשה טריפה, והעמידהו לדין על הנזק ואחר כך מת (אך לא משמע כך בנוסח אחר של הברייתא),
או שעשו בית דין ממש על שפת הבור, רגע לפני שמת…).