לזכות נער בר המצווה אלעד אהרן אורבך הי"ו
מאחלים לו שימשיך ללמוד ולהעמיק בתורה, שיזכה ללמוד וללמד, לשמור ולעשות באהבה.
להבדיל,
לעילוי נשמת רייזי דורה שלומוביץ בת רחמיאל ופרימט ז"ל
לעילוי נשמת מרים בת שלום ובכורה ז"ל, ולעילוי נשמת יעקב-צבי בן מיכאל-חיים וציפורה ז"ל
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת סוטה לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
סיכום הדף היומי סוטה דף ג
(ב: 5- עד ג: 1-)
חלק א – האם טוב לקנאות?
A. לשון "קינוי"
ר"ל ואביי (מהדף הקודם) – לשון רוגז (בין האישה לאחרים או בין האישה לבעל) – אסור לקנאות.
רב נחמן בר יצחק – לשון התראה ("ויקנא ה' לארצו" (יואל)) – מותר לקנאות.
(דילוג ג. עד שליש עליון)
"וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה, וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ…" (במדבר ה, יד).
B. תנא דבי רי"ש – אין אדם מקנא אא"כ נכנסה בו רוח:
רבנן – רוח טומאה,
רב אשי – רוח טהרה
וכך מסתבר, אחרת לא יתכן שתהיה דעה שחובה לקנא, כדלקמן.
C. גופא – האם חובה לקנא
"וקינא את אשתו": רי"ש – רשות, ר"ע – חובה.
רי"ש – ברירת המחדל היא איסור – "לא תשנא", לכן "וקינא את אשתו" מעלה לדרגת רשות,
ר"ע – יש ציווי כפול, לכן זה מעלה את זה לדרגת חיוב
(ואילו רי"ש – אין ציווי כפול כי "כל פרשה שנאמרה ונשנית, לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה"
(חזרה משליש תחתון ל4+)
חלק ב – אמירות כלליות על זנות
א. ר"מ – אדם עובר עבירה בסתר, והקב"ה מכריז עליו בגלוי – "ועבר עליו רוח קינאה" – עבר מלשון הכרזה ("ויעבירו קול במחנה").
ב. ר"ל – אין אדם חוטא אא"כ נכנסה בו רוח שטות ("אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ" (יב) – תִשְׁטֶה).
(דילוג ג. 11+ עד ג: באמצע)
ג. רב חסדא – זנות בבית כמו "קריא לשומשמא" (תולעת) – מחריב את הבית.
[וכן כעס. ושניהם רק אצל האישה].
ד. רב חסדא – כשאדם חוטא בעריות השכינה עוזבת אותו – "כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ… וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ" (דברים כג, טו).
ה. ר' שמואל בר נחמני – אפילו מצווה אחת הולכת לפניו לעולם הבא, ועבירה אחת מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין,
ר' אלעזר – קשורה בו ככלב – "…וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ לִשְׁכַּב אֶצְלָהּ (בעוה"ז) לִהְיוֹת עִמָּהּ (בעוה"ב) (בראשית לט, י).
חלק ג – עוד על נאמנות עד טומאה אחד
(ג. 11+, 10 שורות)
א. סברא – רגליים לדבר, שהרי קינא לה ונסתרה.
[קשה בפסוקים – הרי הפסוק שעד אחד נאמן (יג) כתוב לפני הפסוק של הקינאה (יד – "וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ",
תשובה – "ועבר" – וכבר עבר.
[זה לא תמיד כך, זה תלוי בהקשר,
אצלנו חייבים לומר כך, כי הרי אין הגיון שיקנא לאחר שכבר יש עדי טומאה.
לעומת זאת כאן "וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי יְקֹוָק עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ…" (במדבר לב)].
(ג: שליש תחתון)
ב. משנה לא. –
עד טומאה 1 נאמן.
ההווה אמינא – שאם עדות סתירה (לר' יהושע) צריכה 2, כל שכן עדות טומאה שאוסרתה איסור עולם תצטרך 2.[1]
תלמוד לומר – "ועד אין בה" (כפי שראינו בדף הקודם).
ועכשיו לכאורה קל וחומר הפוך – שגם בעדות סתירה עד 1 יספיק?[2]
תלמוד לומר – "על פי שניים עדים יקום דבר" – "כי מצא בה ערוות דבר", מכאן שבירור של זנות זה על ידי 2 עדים.
והרי בדף הקודם למדנו מ"בה ולא בסתירה"? כפי שראינו בדף הקודם?
תשובה – נכון, ובאמת זה המקור לסתירה.
ומה שהמשנה הביאה זה מקור לסתם אישה שנחשדה ללא קינוי.
(ג. 5- עד ג: באמצע)
חלק ד – אגב – עוד מחלוקות רי"ש ור"ע האם זה רשות או חובה
- לה יטמא – רי"ש – רשות, ר"ע – חובה.
ההסבר דומה – ברירת המחדל היא איסור, ציווי אחד מעלה את זה לרשות, לפי ר"ע יש ציווי כפול, ולפי רי"ש אין.
- לעולם בהם תעבודו
ההסבר דומה – ברירת המחדל היא שצריך להרוג אותם, ציווי אחד מעלה את זה לרשות להעביד, לפי ר"ע יש ציווי כפול, ולפי רי"ש אין.
[1] תוספות מקשים שלכאורה ההסבר פשוט – בעדות סתירה עדיין אין רגליים לדבר, בעדות טומאה כבר יש!
[2] גם כאן תוספות מקשים כנ"ל בהערה 2.
