הדף היומי – שבת דף עב

Download

להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת שבת ליחצו כאן (מומלץ)

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

(עא: 1- עד עג. 9+)

הקדמות:

• א. חילוק חטאות (תזכורת מאתמול) –
  חטא בשני העלמות (כלומר ידע בין חטא לחטא) – חייב 2.
  חטא בשני חטאים בהעלם אחד – חייב 1.

אבל אח"כ נודע לו על כל חטא בנפרד:

רי"ח – מחלק
ר"ל – לא מחלק.

• ב. אשמות
  1. ישנם שלושה חטאים שמביאים עליהם אשם ודאי:

1. אשם מעילות בשגגה (יחד עם תשלום קרן וחומש).
2. אשם הבא על שפחה חרופה (שפחה כנענית שכבר יועדה לעבד עברי) – מזיד ושוגג.
3. אשם גזלות (נשבע לשקר על ממון וחזר בו).
   1. עוד סוג של אשם הוא אשם תלוי – מי שספק חייב קרבן חטאת.

האשם תלוי הוא רק זמני. כלומר שאם בהמשך יתברר שאכן חטא – יביא חטאת.

1. מה עושה מי שספק חייב אשם (מעילות)? (כריתות כב.)

ר"ע – כמו בחטאת: מביא אשם תלוי,

ואם יתברר שאכן חטא – יביא אשם ודאי וקרן וחומש.
ר"ט – מביא אשם עם תנאי:

אם יתברר שאכן חטא – זה אשם ודאי, והכסף הוא קרן וחומש.
אם לא יתברר – זה אשם תלוי, והכסף הוא נדבה.

יוצא: האם צריך ידיעה שחטא כדי להביא קרבן אשם?

לר"ע – צריך ידיעה
                                    לר"ט – לא צריך ידיעה.

חלק א – האם יש חילוק חטאות באשם שפחה חרופה?

כלומר, בעל 5 בעילות –
אם נודע לו רק בסוף – ברור שמביא אשם אחד,
אבל אם נודע לו בין החטאים – האם הידיעה מחלקת כמו בחטאת?

1. עולא: זה תלוי במחלוקת ר"ט ור"ע האם לידיעה באשם יש משמעות:

לר"ט הידיעה לא מחלקת, וחייב אחד

(כי לר"ט לא צריך ידיעה באשם, ולכן אין לה משמעות).

[ומשמע שלר"ע הידיעה כן מחלקת,

(כי לר"ע צריך ידיעה באשם, ויש לידיעה משמעות)].

מתקיף רב המנונא:
האם לר"ט תאמר שגם אחרי שהפריש קרבן זה לא יחלק?!
עונה עולא – לא, בזה אני מודה שגם לר"ט זה מחלק.

1. רב דימי –
   בהתחלה אמר כמו עולא, אבל מהזווית של ר"ע:

לר"ע – מחלק,
[ומשמע: לר"ט – לא מחלק].

אבל מקשה אביי מחטאת – למה לר"ע אתה אומר שהידיעה מחלקת,
הרי אפילו בחטאת הידיעה אחרי החטאים לא מחלקת לפי ר"ל!

נסביר (רש"י):

1. למה בחטאת ברור שהידיעה מחלקת ובאשם שפחה חרופה לא ברור?
   כי בחטאת – חייבים על עצם השגגה, ואם נודע בין ובין – זו שגגה נפרדת.
   באשם שפחה – כיון שחייבים גם על מזיד, מה שמחייב זה המעשה ולא השגגה, ולידיעה אין שום יכולת לחלק בין המעשים.
   אז איך בכל זאת ידיעה יכולה לחלק? רק אם נוכיח שהיא משמעותית, והיא נחשבת כמו הקרבת קרבן, שזה ודאי מחלק.
2. אז האם ידיעה נחשבת כמו קרבן?
   בחטאת זה תלוי ברי"ח ור"ל – האם ידיעה אחרי המעשים מחלקת: לרי"ח – מחלקת – הידיעה נחשבת כמו קרבן,
   לר"ל – לא מחלקת – הידיעה אינה כקרבן.
3. חזרה לאשם:
   לפי ר"ט, שבשאשם לא צריך ידיעה, ודאי שלידיעה אין משמעות, ולא ניתן ללמוד מחטאת לאשם.
   אבל לפי ר"ע – שצריך ידיעה באשם, זה כמו שחטאת שגם שם צריך ידיעה.

ממילא, צריכים לבדוק מה הדין בחטאת:
לרי"ח שהידיעה כקרבן (ולכן מחלקת אחרי המעשים) – גם באשם היא תחלק בין המעשים.
אבל לר"ל שהידיעה אינה כקרבן (ולא מחלקת אחרי) – באשם היא גם לא תחלק בין המעשים.

ואומר רב דימי – נכון, ואכן התכוונתי שלר"ע הידיעה מחלקת רק אחרי הפרשת הקרבן. (ולכאורה יוצא שלר"ט – אפילו אחרי הפרשת קרבן – לא מחלק, בניגוד לרב המנונא לעיל).

1. ובא רבין ומסכם:
   a. הכל מודים שלא מחלק:

לפי ר"ט שאין לידיעה משמעות באשם, וזה נכון גם לרי"ח.

1. b. הכל מודים שמחלק:

אם הפריש קרבן (כמו רב המנונא, וגם לר"ל).
c. והמחלוקת בתוך דעת ר"ע (שצריך ידיעה):

שלרי"ח – מחלק (כי ידיעה היא כמו קרבן),
ולר"ל – לא מחלק (ידיעה אינה כקרבן).

(עב. 1-)

חלק ב – פטור מתעסק

הקדמה – רמות של כוונה:

1. מזיד – התכוון לפעולה שעשה וידע שהיא אסורה.
2. שוגג – התכוון לפעולה שעשה אך לא ידע שהיא אסורה או לא ידע ששבת – חטאת.
3. מתעסק – לא התכוון לפעולה שעשה – בזה נתמקד.

א. איתמר:

"התכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר" – פטור.

כלומר, נפלה לו סכין והרים אותה, ובטעות חתך צמח – פטור.

כי כלל לא התכוון לפעולה (כמו מישהו שבטעות נשען על מפסק החשמל).

אבל – התכוון לחתוך תלוש, וחתך מחובר –

(רש"י – טעות פיזית – התכוון לחתוך גבעול אחד ובטעות חתך גבעול אחר.
תוס' – טעות בידיעת הנסיבות – שהתכוון לחתוך צמח מסוים, אלא שחשב שהוא כבר תלוש, והתברר שהוא מחובר) –
רבא – פטור – שהרי לא התכוון לפעולה אסורה.
אביי – חייב – שהרי התכוון לעצם הפעולה.

(עב: 6+)

ב. ראיית רבא מברייתא:

רישא – חומר שבת משאר מצווה: שבשבת שתי מלאכות בהעלם אחד – חייב 2, ובשאר מצוות – 1.

סיפא – חומר שאר מצוות משבת – שבשאר מצוות שגג בלא מתכוון – חייב, ובשבת – פטור.

(דילוג לעג. 1+)

נתמקד בסיפא למסקנה – אביי ורבא מבינים שמדובר במתעסק.
ואמנם גם בשאר האיסורים מתעסק פטור, אך בדברים שיש בהם הנאת גופו – חייב.

ובמה מדובר:

רבא – הכוונה למקרה של המחלוקת (שהתכוון לפעולה וטעה בנסיבות) –

בשאר מצוות – חשב שאוכל שומן והתברר שזה חלב – חייב.
ובשבת – חשב שחותך תלוש וחתך מחובר – פטור – מכאן ראיה לרבא.

אך אביי (עג. 5+)  – הכוונה שלא התכוון לפעולה כלל:

בשאר במצוות – בלע רוק והתברר שיש לו בפה חלב (מאירי) – חייב (נהנה)
ואילו בשבת – התכוון להגביה את הסכין ובטעות תלש – פטור – שבזה כולם מסכימים.

(עב: שליש)

ג. אמר מר – נחזור להתחלה ונבין את כלל הברייתא:

רישא – "חומר שבת משאר מצוות: בשבת שתי מלאכות בהעלם אחד – חייב 2, בשאר מצוות – 1".

במה מדובר?

אם הכוונה לאיסורים באופן כללי (כמו חלב) – אין הבדל בינם לשבת,
אלא מדובר בעבודה זרה:

שאר מצוות = ע"ז – שאם זיבח, קיטר וניסך בהעלם אחד – חייב 1.

ואילו בשבת אם קצר וטחן בהעלם אחד – חייב 2.

(עב: שליש תחתון)

סיפא – חומר שאר מצוות משבת – שבשאר מצוות שגג בלא מתכוון – חייב, ובשבת – פטור.

במה מדובר?
[למסקנה, כאמור (סעיף ב), הכוונה למתעסק בחלב ומתעסק בשבת.
אבל זה קצת קשה – כי הרי ברישא הכוונה לע"ז, אז יותר סביר שגם בסיפא.
אז הגמרא מנסה להסביר שהכוונה לע"ז אבל דוחה]

1. אם הכוונה לע"ז –
2. A. אם הכוונה שטעה בהבנת המציאות (חשב שזה בית כנסת והשתחווה) –

דחייה: גם בע"ז פטור.

1. B. ואם הכוונה שטעה בהלכה –
   1. השתחווה לאנדרטה של מלך וחשב שמותר, שחייב –

דחייה:
הרי אם התכוון לקבלו לאלוה – זה מזיד,
ואם לא – פטור.

1. השתחווה לפסל מיראה, וחשב שזה מותר, שחייב –

דחייה: זו מחלוקת בסנהדרין (סא:) –
לאביי – אכן חייב,
אך לרבא – פטור.

1. באומר שמותר לעבוד ע"ז, שחייב,

דחייה: באומר מותר גם בשבת חייב! (כמו שלמדנו ע:)

(נדמה שזה דחייה גם לb לפי אביי)

2. אלא, כאמור, בסיפא הכוונה לא לע"ז אלא לשאר מצוות (אכל חלב וחשב שזה שומן),
   כדלעיל בסעיף ב.