הדף היומי – שבת דף קיז

Download

להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת שבת ליחצו כאן (מומלץ)

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

(קטז: במשנה – קיח: 10-)

חלק א – משנה – כשמצילים ספר תורה, מותר להציל גם את התיק, וגם אם יש בו כסף.

א.  הפשטת קרבן פסח בערב פסח שחל בשבת –

בשנה רגילה, מפשיטים את כל הקרבן, מוציאים את האימורים ומקריבים, ושאר הבשר מחכה ללילה (ליל הסדר) עד שנוכל לצלות אותו ולאכול.

ביד ניסן שיוצא בשבת, הקרבת הפסח אמנם דוחה שבת, ולכן שוחטים ומפשיטים גם בשבת, אבל ברגע שהגענו לחזה ואפשר להוציא את האימורים  מהבטן, האם ממשיכים להפשיט עד הסוף?

רי"ש בן רי"ח ב"ב – מפשיטים רק עד החזה.

חכמים – מפשיטים הכל.

הסבר המחלוקת:

           שלב א –          

דעת חכמים –

רבה בב"ח – רי"ח – "כל פעל ה' למענהו" – זה כבוד ה'.
מה כבוד ה' בזה? (הסבר + נפק"מ)

רב יוסף – שלא יסריח

(שייך בשולחן זהב, לא שייך ביום נעים)

רבא – שלא יהיו קודשי שמיים מוטלים בביזיון.

(לא שייך בשולחן זהב, שייך גם ביום נעים).

ורי"ש – גם מסכים לצורך בכבוד, אך המשך ההפשטה זה כבר לא לצורך כבוד הקרבן אלא לצורך האדם – שלא יסריח בשבילו.

ומכבדים בזה שלא מוציאים בלי הפשטה (כי אז יידבקו נימים של צמר לחלבים).

           שלב ב – רב חסדא:

גם רבנן מודים שבהפשטה יש גם צורך גבוה וגם צורך הדיוט, אלא שהם אומרים שכשיש שני צרכים – מותר.

ומביאים ראיה ממשנתנו:[1]

מותר להציל תיק ספר תורה (צורך גבוה)
גם אם על הדרך מציל מעות (צורך הדיוט).

דחייה:
והרי שם זה רק איסור דרבנן של טלטול, ואצלנו איסור תורה של מלאכת הפשטה?

תשובות:

1. רב אשי: רבנן ורי"ש נחלקו בשני דברים –
   גם לגבי הפשטה וגם לגבי טלטול הבהמה לצל,
   ואת הראיה ממשנתנו הביאו לגבי טלטול.

דחייה: והרי בספר מטלטל את התיק עם ספר תורה ומעות – בסיס לדבר האסור והמותר,
ואילו אצלנו הכל מוקצה – גם העור וגם הבשר.

תשובה: הראיה מכך שמביאים תיק עם מעות בלבד כדי להציל, שזה רק מוקצה.

דחייה: מי אמר שמטלטלים את התיק עם מעות בלבד? שינער את המעות תוך כדי הבאת התיק.

2. מר בר רב אשי: גם אצלנו לא מדובר על איסור תורה.

למה?

1. כיון שלא רוצה את העור – זה דבר שאינו מתכוון ומותר.[2]
   דחייה – זה פסיק רישא.
2. מדובר שמפשיט בחתיכות קטנות ("ברזי") שלא כדרכה, ולכן זה איסור דרבנן.

(קיז. באמצע)

חלק ב – להיכן מצילים את הספר תורה

א. הקדמה – תיקוני מבואות:

1. דעת רבנן – מהתורה רשות היחיד צריכה 3 מחיצות
   ורבנן הצריכו "לתקן" גם את המחיצה הרביעית כך (משנה עירובין יא:) –

ב"ש – לחי + קורה.

ולר"א בדעת ב"ש – שני לחיים (אחד בכל צד).

ב"ה – לחי או קורה.

1. דעת ר"י – לרשות היחיד מספיק שתי מחיצות מקבילות (כמו שני בתים משני צידי רה"ר),
   ורבנן הצריכו לתקן את שני הצדדים הפתוחים על ידי לחי או קורה.

חשוב: גם אחרי שתיקנו את פתח המבוי, עדיין כדי לטלטל בו ואליו צריכים לעשות "שיתוף מבואות".

ב. לאן מצילים ספר תורה ואוכל

משנתנו  – ספר תורה:

רבנן – מצילים למבוי לא מפולש,
בן בתירא – אפילו למבוי מפולש.

במשנה בדף קכ. – בהצלת אוכל מחמירים יותר:

למבוי הנ"ל – לא מצילים,
אלא רק לחצר:

רבנן – לחצר מעורבת,
בן בתירא – גם לחצר לא מעורבת.

מה הכוונה אצלנו "מפולש"?
ברור לגמרא שלא מוציאים למפולש ממש, וברור שלפי כולם מדובר ברשות היחיד מהתורה,
וכל המחלוקת עד כמה מקלים כאן מהתקנות הנוספות של חז"ל:

כיוון ראשון – לרבנן זה מתוקן לגמרי (תיקון הפתח + עירוב)
ורק בן בתירא מקל יותר בדרישות של חז"ל:

1. רב חסדא – שניהם סוברים כר"א,
   לרבנן – צריך שני לחיים (=מתוקן לגמרי),
   לבן בתירא – פה הסתפקו בלחי אחת.

דוחה רבה: לזה אתה קורה מפולש?
(ויש עוד דחייה שמשותפת לכל הכיוון הראשון, להלן).

2. רבה – שניהם סוברים כר"י
   לרבנן – צריך לחי בכל צד (=מתוקן לגמרי)
   לבן בתירא – מספיק לחי בצד אחד (וכך מובן למה זה נקרא מפולש).

דחיית הכיוון הראשון – אם לרבנן זה מתוקן לגמרי, למה לא לטלטל לשם גם מזון?

כיוון שני – רב אשי: גם לרבנן וגם לבן בתירא יש כאן הקלה בדרישות (ולשניהם גם אין שיתוף מבואות) –

שניהם סוברים כר"א שצריך לחי מכל צד, אלא שכאן הקלו –
לרבנן – מספיק לחי אחת,
לבן בתירא – לא צריך שום לחי!

(לפי זה הקושיות מתורצות:
1. שבמזון לא הקלו (כי לא מתוקן לגמרי).
2. לבן בתירא נקרא "מפולש" (כי הוא פתוח לגמרי בצד ה4).

(קיז: במשנה)

חלק ג – מצילים מזון ג סעודות

ת"ק – מצילים לפי מספר הסעודות שנשארו.
רי"ס – בכל מקרה 3 סעודות.

א. למה רק 3 סעודות?

כי בהול על ממונו וחוששים שיבה.

ב. הצלת יין דולף

מותר להביא כלי אחד, אסור להשתמש בכמה כלים.
למה? שמא יביא כלים דרך רה"ר.

(קיז: שליש)

גופא:
אם באו אורחים – מותר כמה כלים.
האם מותר להזמין אורחים שלא צמאים (להערים)?
ת"ק – לא מערימים, ר' יוסי בר יהודה – מערימין.

לכאורה זה כמו המחלוקת באותו ואת בנו שנפלו לבור –
ר"א – לא מערימין (שוחט את הראשון, והשני נשאר למטה),
ר' יהושע – מערימין (מעלה את שניהם).

דחייה – זה לא אותה מחלוקת:
אולי אצלנו ר"א יודה שמערימין – כי אחרת ודאי יפסיד (ואילו שם מפרנס את הכבש בתוך הבור).
אולי אצלנו ר' יהושע יאסור (ואילו שם מתיר בגלל צער בעלי חיים).

(קיז: שליש תחתון)

ג. ברייתא – עוד דינים בהצלת מזון –
A. הציל פת הדראה (קמח מלא – פחות טוב), יכול להציל אחר כך פת נקייה.

1. B. מצילים רק לאותו יום,
   לא למוצ"ש, לא משבת ליו"כ (שיהיה לו מה לאכול במוצ"ש) או ליו"ט – כי יוכל להשיג לזה אוכל אחרי שבת/יו"כ).
   אבל – מצילים מיו"כ לשבת (בפשטות – כי לא יוכל להשיג אוכל).

(ויש מפרשים שזה עניין של רמות קדושה).

ד. הצלת אוכל מלהישרף בתנור

שכח פת בתנור – מותר להציל רק מזון ג סעודות (רמב"ן – שמא יכבה),
וגם זה עושים בשינוי (סכין ולא מרדה).

למה? הרי רדיית פת היא לא מלאכה?
תשובה: זה לא מלאכה אבל נראה כדרך חול, לכן מה שאפשר לשנות משנים.
(יש מחלוקת בראשונים האם זה אסור מדרבנן, כאן פירשמנו כפשטות רש"י שזה רק עניין של "דרך חול").

[1] הראיה של רב חסדא קצת קשה: הרי גם רי"ש בן רי"ח ב"ב אולי מסכים שאם באמת מדובר גם בצורך גבוה וגם בצורך הדיוט – מותר, אלא שלדעתו זה לא באמת צורך גבוה אלא בעיקר צורך הדיוט, ולכן הוא מתיר. משא"כ בהצלת ספר תורה שהצורך העיקרי הוא צורך גבוה.

[2] כולם מקשים כאן – הרי זה לא נחשב דבר שאינו מתכוון אלא מלאכה שאינה צריכה לגופה.
ועד יש להקשות – אם זה אכן דבר שאינו מתכוון, לר"ש זה מותר (כלומר אפילו אין איסור דרבנן), ואם כך – למה צריך ראיה ממשנתנו להוכיח שזה מותר.
בכל אופן, הכיוון הזה נדחה.