להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת שבת ליחצו כאן (מומלץ)
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
(קיא. במשנה – קיא: במשנה – סוף פרק שמנה שרצים).
א. החושש בשיניו
לא יגמע חומץ, אך טובל כדרכו.
- A.קשה – מכאן שחומץ מועיל לשיניים, והרי "כחומץ לשיניים"!
- 1.שם זה בקיוהא דפרי.
- 2.כשאין מכה, אז החומץ קשה.
- B.קשה – הברייתא מתירה לגמע ולבלוע?
- 1.אביי – גם משנתנו שאסרה התכוונה למגמע ופולט.
- 2.רבא – לפני הסעודה וטבילת החומץ – מותר לגמע ולבלוע (הברייתא),
אחרי הסעודה – אסור (משנתנו).
דחייה – רבא סובר "הואיל" שמותר לפני הסעודה מותר אחרי
(כמו לגבי טבילה ביו"כ, שלא נאסר הואיל ובשבת לא נאסר כי נראה כמיקר, לכן גם)
ואכן רבא חזר בו מתשובה זו.
ב. החושש במותניו
המשנה –
לא סך חומץ ויין,
כן סך שמן זית.
שמן וורדים – בני מלכים מותרים,
שאר אנשים: רבנן – לא, ר"ש – כן.
רש"י – חז"ל לא חילקו בין יהודים שונים.
תוס' – ר"ש מתיר אם סך לא כדי לרפא אלא להתענג, ודבר שאין מתכוון מותר.
(קיא. 4-)
פסיקת רב לגבי שמן וורדים:
ר' אבא ב"ז – רב: כר' שמעון שמותר.
והרי לגבי דבר שאין מתכוון פסק כר"י:
- 1.לא לדחוף מטלית לרווח של הברז כי סוחט.
שם זה "פסיק רישא".
- 2.אמוראים בשמו אמרו בפירוש שפסק כר"י!
תשובה: אצלנו התיר בשמן וורדים כר"ש, אך לא מטעמו:
- 1.כי לדעתו אינו מרפא.
דחייה – ברור מהמשנה שמרפא.
- 2.באמת סובר כר"י, אלא שהתיר דווקא במקום שבו השמן מצוי, ואז זה מותר כמו בשמן זית (שלא נראה שעושה לרפואה).
