להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
והסרטון המשולב
(הדף יומי בתרשים + קריאה בגמרא עצמה)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
סיכום הדף היומי נזיר דף נא
(נ: שליש תחתון – נב. רבע)
רקב
(הקדמה – זה שרקב מטמא זה חידוש (שאינו נחשב עפר), ויש לזה תנאים)
א. כמה זה תרווד?
בברייתא –
ר"מ – מעיקר האצבעות ומלעלה (רק האצבעות)
חכמים – מלוא חופניו (כל היד עם האצבעות)
באמוראים –
רי"ח – מלוא חופניו,
חזקיה – מלוא פיסת היד (לכאורה: כף היד בלי האצבעות)
כמי חזקיה? כר"מ:
1. השיעור של הכף בלי האצבעות = לשיעור של רק האצבעות.
2. ר"מ גם התכוון לכף היד בלי באצבעות (מעיקר אצבעות ולמעלה – לכיוון האמה).
(דילוג נא. 1+ עד 5+)
ב. מאיזה חלק מהגוף?
- A. עולא – צריך שיבוא מבשר + גידים + עצמות.
איתיביה – רקב הבא מן הבשר טהור, משמע מהעצם טמא.
תשובה – הבא מן הבשר טהור, עד שיהא בו עצם (וממילא גם גידים).
(דילוג נא. שליש עד שליש תחתון)
- B. בעי ר' ירמיה – מה לגבי העקב?
הבנה א – האם הוא מטמא? כי אולי לא כי אין לו חיות.
תא שמע – רקב הבא משני מתים מטמא.
כלומר בניגוד לסתם מקרה של מלוא תרווד, שניתן להניח שיודעים שזה לא מהעקב,
כאן הרי רק לשני המתים ביחד יש תרווד, ולא יודעים מה ממה, משמע שגם לא יודעים אם זה מהעקב, ובכ"ז מטמא ודאי.
הבנה ב – ודאי שרקב מהעקב מטמא,
אלא השאלה היא: מה אם רק העקב והרגל שלידו נרקבו, שאז אולי העקב הוא זה שגרם לרקב ואולי בזה לא אומרים רקב.
תיקו.
(חזרה מ- נ. 6- ל- נ. 1+)
ג. ת"ר – רק כשהרקיב כשהוא טהור ללא ערבוב (הלמ"ס) – (תוס')[1]
לכן רק אם נקבר ערום בארון של שיש או אבנים,
אבל נקבר בכסותו או בארון עץ או לבנים – יש ערבוב של שאר חומרים ולא מטמא.
(דילוג לנ. שליש)
עוד השלכות:
- בשם רי"ח – שני מתים שנקברו ונרקבו יחד לא מטמאים (נעשו גילגלין זה לזה)
מתיב רב נתן – רקב משני מתים מטמא!
עונה רבא – שם הרקיבו בנפרד, ורק אח"כ התערבבו.
- רבב"ח-רי"ח – גזז שערו וקברו עמו – נעשה לו גילגלין.
הערות:
a. זה כמשנה באהלות ששיער, שיניים וציפורניים שנגזזו – אינם מטמאים.
- b. בעי חזקיה – האם העומד ליגזז כגזוז דמי?
ניסיון תשובה – לכאורה אפשר לפשוט מרבבב"ח – שדווקא אם גזז נעשה גילגלין,
דחייה – אולי אם לא גזז גם רבב"ח מסתפק.
(דילוג נ. שליש תחתון עד 6-)
- ספקות:
- ר' ירמיה – האם עובר במי אמו נחשבים גלגלים?
מצד אחד – עובר ירך אמו
מצד שני – עתיד לפרוש ממנה.
- וממשיך ר' ירמיה – ואת"ל שנחשב גלגלים, מה לגבי שכבת זרע במעי אישה?
מצד אחד – כיון שעדיין לא נעשה ולד (דבר נפרד) אז נחשב חלק ממנה
מצד שני – זה בא מבחוץ, אז אולי לא חלק ממנה?
- רב פפא – פרש במעיים?
מצד אחד – חלק מחיות הגוף – נחשב חלק,
מצד שני – בא מבחוץ,
- רב אחא בריה דרב איקא – עור?
לפי הדעה שלא מטמא מהתורה כשהוא בפני עצמו, האם נחשב חלק או נעשה גלגלים?
(ראשונים – ולפי רי"ח לעיל ששיער מחובר לא נעשה גלגלים, ודאי שגם עור לא)
- רב הונא בר מנוח – כיחו וניעו?
ומקשה שמואל בר אחא – אם נלך לקולא, אז בעצם אף פעם אין רקב!
כי הרי תמיד יש שערות, ופרש ועור!
תשובה – אולי יש רקב רק אם אכן אין את הנ"ל –
שתה מי דקלים שמשלשל,
והוריד שערות, והפשיטו עורו.
(נא: שליש)
ד. אביי – מת שטחנו – זה לא נחשב רקב.
ואם אח"כ האבק הרקיב – האם צריך דווקא מת כברייתו שירקיב? תיקו.
(נא: באמצע)
ה. תני עולא בר חנינא – מת שחסר איבר אין לו רקב
[וגם אין לו דין תפוסה ושכונה]
מיתיבי ממשנה (עדויות ו, ג) – ר' יהושע שם משווה בין טומאת איבר מן החי לטומאת מת,
אחד ההבדלים – באיבר מן החי אין רקב, במת יש רקב,
והרי לפי ההשוואה – לחי מדובר באיבר, משמע שגם המת – זה באיבר, ובכ"ז יש רקב.
דחייה – ר' יהושע לא התכוון שנדייק מאחד לשני, אלא נתן השוואה כללית – לחי אין רקב ולמת יש, כל אחד במצבו.
ו. במשנה הנ"ל – אין לאיבר מן החי רקב.
אבל בעי רבא – הרקיב האיבר כשהוא חי (כשמחובר לגוף), ואז האדם מת?
האם צריך שירקיב דווקא אחרי המוות, או העיקר שבסוף מת?
תא שמע מהמשנה הנ"ל – לחי אין, משמע שאם אח"כ מת – יש לו!
דחייה (דומה לעיל (סעיף ה) – ר' יהושע לא התכוון שנדייק כך,
אלא למת יש – כשהרקיב כשמת, ולחי אין – גם אם מת אח"כ.
(נא: 3-)
ז. אגב – האוכל נמלה שחסרה רגל, האם חייב מלקות?
בנמלה יש חידוש – שאפילו שאינה כזית חייב כי היא ברייה.
השאלה האם צריך ברייה שלמה,
או העיקר שהיא חיה (ואז חייב גם בלי רגל).
רב יהודה מדיסקרתא – תא שמע שזה נחשב שיעור ואם חסרה רגל לא לוקה:
לגבי טומאת שרץ – השיעור המינימלי של חלק משרץ הוא כעדשה,
ולמדו את זה מחומט, שזה הגודל שלו כשקטן.
והרי אם יורידו לחומט רגל עדיין יחיה, אז למה לא למדו גם פחות מעדשה?
כנראה כי צריכים ברייה שלמה,
ומשם נלמד גם לאיסור אכילת שרץ.
דוחה רב שמעיה –
בטומאת שרץ מחפשים שיעור – ובשביל מחפשים מה הגודל המינימלי של שרץ שיכול להתחיל לחיות ולהיחשב כשרץ (ליפול בו נשמה).
באיסור אכילת שרץ – אולי לא מחפשים שיעור אלא כבר יודעים שצריך ברייה, וכיוון שזה כבר ברייה, גם אם ירד לה רגל עדיין נחשבת ברייה (חיה).
[1] כך משמע בתוס' ד"ה נקבר, אבל בתוס' שלפניו (ד"ה שנקבר) משמע שמפרש אחרת – שזה מפני שאם יש עוד דברים אז יש להסתפק שאולי זה לא רקב של המת אלא רקבון של שאר החומרים כמו הכסות והארון עץ.
