לעילוי נשמת נחום בן אברהם ושרה פניגשטין ז"ל
שנפל ברמת הגולן ביום י"ז כסליו תשל"ו
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא קמא דף כט
(כח: 9- עד ל. משנה ראשונה)
המפקיר נזקיו, והאם נתקל פושע
משנה – נשברה כדו ברה"ר ונפגע מהמים או החרס –
רבנן (ר"מ) – אפילו אינו מתכוון חייב
ר"י – באינו מתכוון פטור
א. במה מחלוקת ר"מ ור"י?
יש שתי רמות של אונס –
אונס ממש – שהלך עם הכד ופתאום נשארה לו הידית ביד והכד נפל,
נתקל (פחות אונס) – שנתקל במשהו ברחוב והכד נפל
רבה –
מדובר שהכד נפל ומיד מישהו נפצע ("בשעת נפילה", ולא היה לו זמן לסלק הנזק),
וכעת זה תלוי למה הכד נפל:
נתקל – נחשב פושע לפי שניהם וחייב (זה הכוונה "מתכוון", התכוון להוריד מהכתף ונתקל)
אם היה אנוס (הידית נשברה) – בזה המחלוקת: ר"מ מחייב, ר"י פוטר.
אך מקשה אביי – האם לפי זה ר"מ מחייב גם בסתם באונס?!
והרי אונס רחמנא פטריה,
וכן בסיפא של הברייתא – אם הניח קנקן על הגג ובאה רוח שאינה מצויה והפילה אותו והזיק – פטור (נרחיב בשאר הברייתא בהמשך).
(
אלא אביי –
באונס – לפי כולם פטור,
והמחלוקת בנתקל – ר"מ מחייב (נתקל פושע), ר"י פוטר ("אינו מתכוון" = שנתקל).
ב. ומרחיב אביי (לא הכרחי לתירוץ המשנה) – שבעצם נחלקו בשני דברים:
- המחלוקת שכבר אמרנו: הזיק בשעת נפילה – האם נתקל פושע –
ר"מ – חייב, כי נתקל פושע
רבנן (ר"י) – פטור, כי נתקל לאו פושע.
- הזיק לאחר נפילה ולא סילק הנזק, כך שאמור להיות חייב, אלא שהפקיר נזקיו:
ר"מ – מפקיר נזקיו חייב (אא"כ זה היה אונס) (תוס').
רבנן (ר"י) – מפקיר נזקיו פטור (גם אם שבר את הכד בכוונה).
הערות על אביי:
(כט. שליש)
- מניין שיש פה שתי מחלוקות?
מזה שיש שני מקרים – הוחלק במים ולקה בחרסית,
אז לכן:
המים זה לגבי שעת נפילה (שנתקל ושפך, ומיד מישהו נפצע),
החרס זה לאחר נפילה (שלא הרים אבל הפקיר), כי דרך בני אדם להפקירו.
(דילוג מאמצע עמוד א ל8-)
- איך המחלוקת לגבי הפקיר נכנסת למילים של ר"י "התכוון"/"לא התכוון"?
רב יוסף ורב אשי – "לא נתכוון" = לא התכוון לשמור על החרסים, כלומר הפקיר.
(חזרה ל-כט. באמצע)
- לפי זה גם בברייתא הנ"ל (ברישא) נחלקו בשני הדברים:
"נשברה כדו ולא סילקו, נפל גמלו ולא העמידו, ר"מ – חייב, ר"י פטור (וחייב בדיני שמיים)".
(רק שבניגוד למשנה, פשט הברייתא זה לאחר נפילה (כי משמע שלא סילקו למשך זמן, ורק אח"כ בא מישהו ונפצע, ולכן אם כבר לפטור זה כי הפקיר), ולזה נצרף גת את המחלוקת הראשונה של שעת נפילה (האם נתקל פושע).
למה לומר שיש כאן 2 מחלוקות? כי יש שני מקרים – כד וגמל.
כשסביר שהגמל זה לגבי נתקל, והכד – לגבי הפקיר (תוס').
ולמה שיהיה אשם אם הגמל נתקל?
- כי לקח אותו דרך מים שלא רואים מה יש בפנים.
דחייה – אם לא היתה דרך אחרת, אז איך הוא פושע?
- הלך לפני הגמל ונתקל, והגמל נתקל בו.
- הערה לגבי המחלוקת במפקיר נזקיו –
אתמול ראינו מח' רב ושמואל אם בור שלו הוא בור,
היום פתאום זה הפוך – מחלוקת אם בור הפקר הוא בור,
וצריך לומר – רב ושמואל נחלקו בתוך ר"מ, כלומר:
ר"י – בור שלו הוא בור, בור הפקר אינו בור,
ר"מ – בור הפקר הוא בור,
לגבי בור שלו –
רב – לא בור אלא שור,
שמואל – גם זה בור.
- גם ר"מ שמחייב במפקיר נזקיו, זה דווקא כשהשאיר בכוונה או בפשע,
אבל אם באמת היה אנוס ואז הפקיר – אכן פטור (תוס', וכן רי"ח להלן).
(כט. 5-)
ג. ר"א ורי"ח –
- A. שלב ראשון –
המהלך:
שניהם אמרו בפשטות שנחלקו רק בדבר אחד,
על שניהם מקשה הגמרא – הרי נחלקו גם בדבר השני,
אבל התירוץ בשניהם שונה.
ר"א – בשעת נפילה מחלוקת (האם נתקל פושע)
ומקשה הגמרא – הרי מפורש בברייתא שנחלקו (גם) לאחר נפילה,
אלא באמת – גם ר"א התכוון שנחלקו גם וגם, ובדיוק כמו אביי.
(כט: 1+)
רי"ח – לאחר נפילה מחלוקת,
ושוב מקשה הגמרא – הרי עולה מדברי רי"ח בעניין אחר שנחלקו גם בשעת נפילה,
אבל הפעם עונים – אכן נחלקו רק בשעת נפילה (לגבי נתקל פושע),
ואילו במפקיר נזקיו – אם פשע – עדיין חייב, אם אנוס – פטור (כמו ר"מ לאביי),
ויוצא שהמחלוקת בלאחר נפילה (הפקיר) תלויה במחלוקת בשעת נפילה:
לר"מ – נתקל פושע, ולכן גם לאחר מכן אם הפקיר חייב,
לר"י נתקל אנוס, ולכן אם הפקיר לאחר מכן פטור.
יוצא בינתיים לגבי מפקיר נזקיו:
ר"א (כאביי): ר"מ – חייב (אא"כ זה אונס), ר"י – פטור (בין בכוונה בין באונס)
רי"ח: גם ר"מ וגם ר"י – חייב, אא"כ זה אונס.
(כט: 10+)
- B. שלב שני – איתמר: מביאים שוב מחלוקת ר"א ורי"ח –
בהתחלה מציעים – נחלקו במחלוקת התנאים
כפי שהבין אביי: אחד כר"מ – חייב, ואחד כר"י – שפטור.
אך דוחה הגמרא – נחלקו בתוך דעת ר"י, כלומר:
ר"מ – ודאי חייב,
ר"י – או שפוטר (כאביי ור"א לעיל), או שמחייב ורק פוטר באונס (כרי"ח לעיל).
מי אמר מה?
לכאורה כבר ראינו מי אמר מה בשלב הקודם, אבל מסבירים התוס' שאמנם זו תהיה בסוף מסקנת הגמרא, אבל כיוון ששניהם לא אמרו זאת ממש במפורש, אלא כך תירצנו בדבריהם, הגמרא מחפשת משהו מפורש יותר.
לגבי ר"א – יש סתירה:
מצד אחד נראה שחייב:
שאמר משום ר' ישמעאל – שני דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כברושותו – חמץ ובור, הרי שחייב גם על בור הפקר!
(כט: באמצע)
מצד שני אמר איפכא – פטור,
המשנה השנייה ל. – ההופך את הגלל ממקום למקום ומישהו הוזק – חייב,
ואמר ר' אלעזר – דווקא אם הגיבהו התכוון לקנותו.
עונה רב אדא בר אהבה – באמת לר"א חייב גם על הפקר,
ואילו במשנה מדובר שהזיז את הגלל אך אח"כ החזירו למקומו, כך שבעצם לא יצר בור, ולכן רק אם קנאו חייב משום ממונו.
ומחזק רבינא – זה כמו אדם שמוצא בור, מכסה אותו ושוב מגלהו, שפטור, כי לא שינה כלום.
אך דוחה מר זוטרא – אם ממש הגביה, הרי זה בור חדש וחייב,
(כמו אם מילא את הבור אדמה וחזר וחפרו שחייב).
(כט: שליש תחתון)
עונה רב אשי – מדובר שהגביה פחות מ3 טפחים והחזירו, וכך לא נחשב שעשה כלום (אא"כ קנאו, כנ"ל).
(ומה דחק את ר"א להעמיד שהגביה קצת, ולכן צריך לקנותו,
שיעמיד בהגביה הרבה, ואז לא צריך לקנותו!
רבא – כי כתוב ההופך, משמע שרק הגביה קצת)
(כט: 9-)
לגבי רי"ח – גם משמע שחייב –
- המשנה ה1 ל. – מי שעושה גדר קוצים, ומישהו מהרחוב ניזוק בהם,
אומר רי"ח: אם הקוצים פורחים – חייב, אם מצומצמים – פטור.
למה?
לכאורה: אם פורחים, כלומר נכנסים לרה"ר – חייב, אם הם ברשותו – פטור.
יוצא: בור ברשותו פטור. כלומר על איזה בור חייב – בור של הפקר.[1]
דחייה – באמת חייב גם על בור ברשותו, ואם הפקיר פטור,
ולמה במצמצם פטור? בגלל שאין דרכם של אנשים ללכת צמוד לגדר.
- סתם משנה (נ:) – החופר בור ברשות הרבים (הפקר) – חייב,
ואמר רי"ח שהלכה כסתם משנה!
חזרה לר"א –
אם רי"ח אמר חייב, רי"ח אמר פטור, אז איך נסתדר עם המקור לעיל שחייב (שאמר משום ר' ישמעאל שהתורה עשתה את הבור ברשותו)?
תשובה – אמר את זה בשם רי"ש, אך הוא עצמו סובר שפטור.
[1] למה אי אפשר לומר שבור ברשותו פטור, כי זה בשטח שלו ואף אחד לא אמור להסתובב שם, אבל בור שלו ברה"ר (שלא הפקיר) – חייב, אבל אם הפקיר אכן פטור.
