מסכת בבא קמא דף כב

לעילוי נשמת יעקב-צבי בן מיכאל-חיים וציפורה ז"ל ביום השנה לפטירתו, ז בכסלו,
ולעילוי נשמת מרים בת ר׳ שלום הכהן ובכורה ז"ל
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי בבא קמא דף כב

(כב. 6+ עד כג. 2+)

האופי של נזק אש

אם האדם לוקח אש ושורף ישירות אזור בשדה ("מקום הגחלת") – זה נזק אדם ולא נזק אש.

"נזק אש" זה האש שמתפשטת משם והלאה, שהתורה חייבה גם על זה. למה?

רי"ח – אשו משום חציו (זה כאילו האדם ירה חץ גם לאזורים הרחוקים יותר של השדה).

ולא משום ממונו – כי ממונו צריך להיות דבר שיש בו ממשות (כמו שור).

ר"ל – אשו משום ממונו (כמו שחייב את שורו הזיק במקום רחוק).

ולא משום חיציו – כי האש לא מתקדמת בכוחו של האדם אלא מעצמה.

(ושימו לב: כרגע מבינים שלפי ר"ל האש צריכה להיות שלו, ממונו).

ראיות לרי"ח ודחיות:

1. (את שתי הראיות הראשונות נראה יחד)
   שני מקרים בהם בעל חי לקח אש שאינה של בעליו, ובכ"ז חייב –

לגבי "מקום הגחלת" זה מובן,

כי זה לא "נזק אש" אלא נזק ישיר של הבהמה (כמו רגל וקרן),
וחייב נזק שלם לפי שניהם,

אבל לגבי מה שהאש התפשטה ושרפה מעבר למקום הגחלת –

לפי רי"ח – מובן, אין צורך שהאש תהיה שלו (וזה יהיה חצי נזק, כמו צרורות)
אבל לפי ר"ל – למה חייב על השאר אם זה לא האש שלו?

המקרים:

1. משנתנו – כלב שנטל חררה (של אחר) ושרף איתה את הגדיש – משלם על הגדיש חצי נזק.

לפי רי"ח כאמור מובן – מקום הנחת החררה זה נזק שלם, השאר זה נזק אש (חיציו, צרורות)

אבל לפי ר"ל – למה חייב על השאר (ולמה חצי)?

תשובה –

אכן שם לא חייב על השאר אלא רק על מקום הגחלת,
וזה חצי נזק כי מדובר שלא הניח אלא זרק את החררה (צרורות או קרן).

1. תא שמע (משנה סב:) – גמל טעון פשתן שעבר ליד חנות עם נר, נדלק הפשתן ושרף בית.

אם הנר היה בפנים (ושם יותר מדי פשתן כך שנכנס לחנות) – בעל הגמל חייב,
אם הנר היה בחוץ – בעל הנר חייב (ר"י – מלבד בחנוכה).

לפי רי"ח כאמור מובן – אין צורך שהאש תהיה שלו,

אבל לפי ר"ל – למה חייב?

תשובה – שם כל הבית נחשב "מקום הגחלת" כי הגמל עומד ומסכסך[1]

כלומר אש לא התפשטה לבד אלא הגמל עומד ליד הבית וגורם לאש לגעת בכל חלקי הבית, לכן זה לא "נזק אש" אלא כמו רגל (וכנראה נחשב רגל ברה"י).

אם כן, כשהנר היה בחוץ למה (רק) בעל הנר חייב, הרי מצופה שבעל הגמל יזיז אותו?
כי הגמל עמד לעשות מימיו, ולא ייתן שיזיזו אותו.

(כב: 3+)

2. תא שמע – משנה סא: – הדליק גדיש, והיה עבד כנעני כפות בתוך הגדיש (וגם גדי ליד).
   פטור מלשלם על הגדיש והגדי,
   כי כיוון שהרג את העבד (שזה דבר שעקרונית חייב עליו מיתה) יש "קים ליה" ופטור על הממון ((גם אם הרג בשוגג, עדיין יש קים ליה כי זה מעשה שעקרונית מחייב מיתה).[2]

לפי רי"ח – מובן, כי נחשב שהוא הרג את העבד (ע"י חיציו)
אבל לפי ר"ל – הרי זה כאילו שורו הרג עבד, האם במקרה כזה יש פטור של קים ליה?!

תשובה – מדובר שהדליק ישירות את העבד עצמו ("מקום הגחלת"), ולכן לא נחשב "נזק אש" אלא הריגה ישירה, ואילו על שאר הגדיש זה "נזק אש".

אז מה החידוש?
שאפילו שהגדי של אחד והעבד של אחר – עדיין יש פטור של קים ליה.

3. תא שמע (משנה נט:) – השולח את הבעירה (נתן להם לשחק עם אש) ביד חרש שוטה וקטן, ושרפו בית – פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמיים.

לרי"ח – מובן, כי החרש "ירה את החץ" של האש ("צבתא דחרש קא גרים")

(אבל גם רי"ח מודה שאם מסר לו "גווזא סילתא" – עצים דקים ויבשים דלוקים, שבקלות מתפשטים ברוח מצויה – אז נחשב חיציו של הפיקח וחייב (גמרא ע"פ תורי"ד)).

אבל לר"ל – למה פטור? הרי זה האש שלו (ממונו), כפי שאם היה מוסר את שורו לחרש ולא שמר עליו והזיק היה חייב (וכך מפורש בברייתא ט:).

תשובה – מדובר שלא נתן לו אש אלא גחלת, והחרש ליבה אותה לאש,
ולכן זה נחשב האש של החרש ולא שלו.

(כב: 4-)

4. רבא – הפסוק לטובת רי"ח (חיציו) (כך מבין רבא, וכך גם מפורש בברייתא) –

כִּי־תֵצֵא אֵשׁ וּמָצְאָה קֹצִים וְנֶאֱכַל גָּדִישׁ אוֹ הַקָּמָה אוֹ הַשָּׂדֶה שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם הַמַּבְעִר אֶת־הַבְּעֵרָה (שמות כב, ה).

"שלם ישלם המבעיר את הבערה" – משמע שזה נחשב מעשה שלו (חיציו) ולא של ממונו.

[1] לכאורה גם כאן ניתן לתרץ שכוונת המשנה שחייב רק על מקום הגחלת, אך כנראה לא משמע כך ולכן תירצו אחרת.

[2] ואפילו שחיוב הממון וחיוב המיתה לא ממש באותו זמן, אבל כיוון ששניהם תוצאה מאותו מעשה (ההדלקה) נחשב אותו זמן (שוטנשטיין הערה 5 וראה שם).