מסכת בבא קמא דף קיב

לעילוי נשמת צבי בן שלום כץ ז"ל
ולעילוי נשמת רבקה בת חיים כץ ז"ל
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי בבא קמא דף קיב

(קיא: תחילת פרק הגוזל ומאכיל – עד קיב: שליש)

חלק א – המשנה – הגוזל ומאכיל את בניו, או הניח לפניהם (הוריש להם) – פטורים מלשלם.

א. הרישא: נתן להם לאכול –

במשנה – הבנים פטורים,

תשובת רב חסדא – יאוש + אכילה של אדם אחר – פוטר את האוכל מלשלם.

(דילוג לרגע לשורה 5-
[ת"ר – מקור לזה: "והשיב את הגזילהאשר גזל" – רק אם קיימת, אך אם נתנה לאחר ואכלו – השני פטור]

רב חסדא – הבנים לא פטורים (תובע את האבא או את הבנים)[1]

תשובת רב חסדא – מדובר לפני יאוש.

(קיא: שליש)

ב. הסיפא: הוריש להם – גם פטורים

למה?

רמי בר חמא: יורש = לוקח (קונה), והגזלן קנו ביאוש + שינוי רשות,
ופטורים אפילו אם הגזילה קיימת!

רבא: יורש אינו כקונה,
אלא מדובר שהם אכלו אותו, ולכן זה כמו בסעיף הקודם – יאוש + אכלו.

וקשה: הרי מהמשך המשנה עולה שהגזילה כן קיימת –
"ואם היה דבר שיש בו אחריות – חייבים", והסביר רבי לבנו שהכוונה שהגזילה היא למשל פרה שחורשים בה, שאז חייב להחזירה מפני כבוד אביו הגזלן – הרי שהגזילה קיימת,

(קיא: אמצע)

עונה רבא – אני מבאר "אחריות נכסים" אחרת מרבי –
שאם האב הוריש להם קרקע (=דבר שיש לו אחרית נכסים) ישלמו מהקרקע,

וכברייתא (א) של ר' אושעיא:

הגוזל ומאכיל – פטורים,
הניח לפניהם (הוריש) –

גזילה קיימת – צריכים להחזיר,
לא קיימת (אכלוה)-  פטורים, וזה כרבא (שאדם אחר שאכל פטור),

ואם הוריש להם גם נכסים עם אחריות (קרקע) – משלמים מזה.

(קיא: 6-, אמר מר)

לסיכום – איך כולם יסתדרו עם המשנה וברייתא א:

רבא (כרב חסדא) – הברייתא בדיוק כמו המשנה
(יורש אינו כקונה, מה שפוטר זה יאוש + אכילה של אחר):

האכיל לבניו פטורים – כי זה יאוש + אכילה
הוריש להם  –
אם לא אכלו – יש כאן רק יאוש ולא קונים,
אם אכלו – פטורים, כי זה יאוש + אכילה (וכך כאמור מסביר גם במשנה)

רמי בר חמא – הברייתא והמשנה במקרים שונים
(במשנה היה יאוש ובברייתא לא, ובשניהם יורש כקונה):

הוריש להם –

במשנה – פטורים גם אם זה בעין – יאוש + שינוי רשות קונה
בברייתא – פטורים רק אם זה לא בעין – כי מדובר שלא היה יאוש, ואכילה בפנ"ע פוטרת!

האכיל את בניו – לפי זה גם כאן נסביר שלא היה יאוש, ואכילה בפנ"ע פוטרת!
(דילוג קיב. משורה 1+ לשליש)

ג. עוד שתי ברייתות לגבי הניח לפניהם – שחייב

בברייתות (ת"ר + תניא אידך) –

גזל והאכיל – פטורים,
הניח בפניהם – חייבים (בניגוד למשנה),

(למה חייבים? רב פפא – בסיפא מדובר שלא אכלום:

רבא: היה יאוש, ולכן:

ברישא יאוש + אכילה – פטורים,
בסיפא לא אכלו – חייבים,

רמי בר חמא – לא היה יאוש, ולכן:

ברישא אכלו – פטורים,
בסיפא לא אכלו – חייבים).

מצבים בהם (אולי) בכ"ז פטורים:

1. אם יגידו "אין אנו יודעין חשבונות שחישב עמך אבינו" – פטורים.

למה? הרי זה ברי ושמא,
וזה מקרה שבו גם הנתבעים מודים שהיה חוב (גזילה) ורק לא יודעים אם הוחזר, שבמקרה כזה לפי כולם חייבים! (קיח:)

עונה רבא – אכן הכוונה שפטורים אם יאמרו שיודעים שהאבא שילם (ברי).

רא"ש – דווקא במקרה שבו אין ראיה לעצם הגזילה מלבד הודאת היתומים.

2. אם הם קטנים –

ברייתא אחת – פטורים (כסומכוס, שא"א לתבוע קטנים)
ברייתא שנייה – חייבים (כחכמים, שניתן לתבוע קטנים),

(דילוג משליש תחתון לשורה 5-)

שם מובאת המחלוקת של חכמים וסומכוס,
ומובא סיפור – ר' ירמיה תובע בית מאח אשתו, בטענה שהחם נתן לו, ויש לו חזקת ג שנים.

בא לפני ר' אבין – אמר לו שאולי פוסקים כסומכוס שלא תובעים קטן.

(ומשמע כאן שהסיבה היא שלא מקבלים עדים שלא בפני בעל הדין (כל עוד הוא קטן זה נחשב שלא בפניו) – שעל זה נמשיך לדבר בקיב: שליש).

בא לפני ר' אבהו – אמר לו שכן תובעים, וכפי אמר ר' אושעיא שאם קטן השתלט על שדה חברו, לא מחכים שיגדל אלא תובעים אותו עכשיו!

אך דוחה הגמרא – שם מדובר שסתם השתלט שדה חברו,
כאן לעומת זאת לקטן יש גם חזקה שהיא היתה של אביו!
ונראה שזה נשאר בספק.

(חזרה מקיב: שליש לקיב. 1+)

ד. גירסה אחרת ברמי בר חמא (יורש = לוקח) –

כאמור, הגירסא הראשונה (לעיל) – אמר את זה על המשנה

שאם הוריש גזילה לבניו, לא צריכים להחזירף

והסביר (כאמור) רמי בר חמא – כי זה יאוש + שינוי רשות.

אך רב אדא בר אהבה – הוא אמר את זה על ברייתא –

שאם הוריש ריבית לבניו, לא צריכים להחזיר,
(אפילו שיש חובה להחזיר ריבית – "אל תיקח מאיתו נשך ותרבית… וחי אחיך עמך" (ויקרא כה, לו)

רמי בר חמא – כי זה יאוש + שינוי רשות
אך רבא (שיורש אינו כלוקח, וזה לא שינוי רשות) – פשוט כי הציווי להחזיר נאמר רק למלווה (כי הריבית אינה גזל, אלא פשוט יש ציווי למי שלקחו להחזירו).

(ומעירה הגמרא –
לפי הגירסא השנייה – כל שכן שכך יסבירו גם במשנה,
אבל לגירסא הראשונה – ייתכן שבברייתא של ריבית יסבירו כרבא)

(דילוג: קיב. שליש עליון לשליש תחתון)

חלק ב – הניח להם אביהם פרה שאולה

אמר רבא –

1. A. רישא –

מצד אחד משתמשים בה עד סוף תקופת ההשאלה,
מצד שני לא חייבים באונסים כשואל (כי אל קיבלו אחריות), אלא כשומר שכר (ראשונים)

1. B. סיפא –

היו סבורים שהיא של אביהם, ואכלוה – משלמים רק כדמי בשר בזול (מה שנהנו),                                    כי אינם גזלנים – כי לא התכוונו לגזול,
ואינם מזיקים – כי זה אונס גמור (וגם אדם המזיק פטור באונס גמור),

1. C. הניח להם אחריות נכסים (הוריש להם קרקע) – חייבים לשלם מהקרקע,

למה זה מתייחס?

1. לרישא – שחייבים גם באונס,
   כי שואל מתחייב באונסים כבר משעת ההשאלה, והקרקע השתעבדה לזה.
   וכל שכן לסיפא – שחייבים גם אם חשבו שהיא של אביהם, כי כאמור – הקרקע משועבדת.
2. רק לסיפא – לגבי חשבו שהיא של אביה (רא"ש – כי אביהם פשע שלא הודיעם, והקרקע שלו השתעבדה בגלל פשיעתו).
   אבל ברישא לא – כי שואל לא מתחייב מההשאלה, אלא רק משעת האונס, ולכן הקרקע לא השתעבדה.

וזה כרב פפא – שאם היתה פרה שאולה לו, וטבחה בשבת – פטור,
כי חיוב התשלום קורה רק עכשיו (ולא משעת ההשאלה) ולכן יש קים ליה.

(וניגוד לאם גנב פרה ואז טבחה בשבת, שאין קים ליה,
כי חיוב הגניבה הוא משעת הגניבה וחיוב המיתה רק עכשיו).

(הגענו לקיב. 6-)

[1] אם ידעו שזה גזול – משלמים הכל, אם לא ידעו – ישלמו רק מה שנהנו (בראשונים).