חולין דף פה – גמרא דף יומי

Download

(פה. משנה – פו. במשנה)

חלק א – שחיטה שלא מתירה (טריפה, לע"ז וכד')

א. הדעות:

לכאורה יש סתירה בדעת חכמים:

במשנה בפא: לגבי אותו ואת בנו:

           חכמים – נחשבת שחיטה, ר"ש – לא נחשב.

במשנה כאן לגבי כיסוי הדם:

           ר"מ – נחשב שחיטה, חכמים – לא נחשב.

מסביר ר' יוחנן – באמת ר"מ – נחשב בשניהם, ר"ש – לא נחשב בשניהם,

אלא שרבי פסק כר"מ באותו ואת בנו וכר"ש בכיסוי הדם, ולכן קרה למי שפסק כמותם חכמים.

ב. מקורות

מקורות לאותו ואת בנו ("לא תשחטו ביום אחד") –

1. A. ר"מ – שנחשב:

           גז"ש שחיטה שחיטה משחוטי חוץ.

ואילו ר"ש – לא לומדים חולין (אותו ואת בנו) מקודשים.

           ור"מ – הרי אותו ואת בנו זה גם בקודשים! 

1. B. ר"ש שלא נחשב –

           גז"ש מטביחה – "וטבוח טבח והכן" – נחשב טביחה רק אם אפשר לאכול ("והכן").

ור"מ – לא לומדים "שחיטה" מ"טביחה".

                      והרי זו אותה משמעות (כמו "ושב הכהן" "ובא הכהן")?

ר"מ – זה כשאין ברירה, אבל כאן יש לי גז"ש טובה יותר משחוטי חוץ (ששם כן כתוב שחיטה)

בשני הדיונים ר"מ ניצח, ולכן רבי פסק כמותו (וקראו "חכמים").

מקורות לכיסוי הדם –

(כאן לא כתוב שחיטה אלא "אשר יצוד ציד חיה או עוף, אשר יאכל, ושפך את דמו וכיסהו בעפר", לכן אי אפשר ללמוד מהמקורות הקודמים).

1. A. ר"מ – שנחשב:

           גז"ש שפיכה משחוטי חוץ ("ושפך את דמו וכסהו בעפר", "דם יחשב לאיש ההוא דם שפך").

ור"ש – אין תגובה לגז"ש, אלא יש לו לימוד אחר:   

1. B. ר"ש שלא נחשב – "אשר יצוד ציד חיה או עוף אשר יאכל ושפך את דמו וכיסהו בעפר" – השחיטה צריכה להתיר באכילה.

           ור"מ – זה למעט חיה ועוף טמאים, שבזה מודה ר"מ שלא צריך כיסוי.

ור"ש – כפי שבטמאים לא צריך, כי לא רואיים לאכילה, כך גם בכל מי שלא ראוי (טריפה וכו').

(פה. 1-)

ג. ההגבלות של ר' אבא

לא לכל אמר ר' מאיר שהשחיטה נחשבת, אלא מודה שהשחיטה לא מתירה באכילה,
ולא לכל אמר ר"ש שהיא לא נחשבת, אלא מודה שהיא מטהרת מנבלה.

והגמרא מסבירה:

1. A. לא לכל אמר ר' מאיר שהשחיטה נחשבת, אלא מודה שהשחיטה לא מתירה באכילה.

פשיטא!
האם ייתכן ששחיטת טריפה תתיר אותה?

אלא הכוונה לשוחט טריפה ויש בה בן פקועה חי בחודש 9.

תזכורת מדפים עד-עה.
בן פקועה רגיל (מת או פחות מ9) מותר באכילה ללא שחיטה.
סבן פקועה חי בחודש ה9 –
לר"מ נחשב עצמאי לגמרי, לרבנן (ר"י) עדיין נחשב בן פקועה וניתר אגב אימו.

בן פקועה שאימו טריפה –
בבן פקועה רגיל – אסור (כיון שהיא אסורה, גם הוא (ירך אימו))[1].
בחי בן 9 –
לר"מ – הוא עצמאי לגמרי, ניתן לשוחטו ומותר,
לרבנן – מחלוקת:

רבי אמי – אסור (עדיין ירך אימו),
רבא – מותר בשחיטת עצמו (בן 9 חי הוא במצב ביניים: הוא גם ירך אימו וניתר על ידה, אבל הוא גם עצמאי. לכן אם האימא טריפה, הוא לא, וניתן לשחוט אותו בפני עצמו ("ד' סימנים אכשר ביה רחמנא")).                                                         
רש"י – הגמרא כאן כמו רבא.

חזרה אלינו – ר' אבא לא מתייחס לר' מאיר, אלא לרבי, ואומר כך:

רבי סובר:

1. כרבנן לעניין בן פקועה חי בן 9 – ששהוא במצב ביניים כנ"ל (לא טריפה, וניתן לשוחטו).
2. כר"מ ששחיטה שאינה ראויה נחשבת שחיטה.

לכן יכולנו לחשוב ששחיטת אימא טריפה אמנם לא מתירה אותה אבל כן תיחשב שחיטה עבור הבן פקועה חי בחודש 9 ולא יצטרך אפילו שחיטה עצמאית (בניגוד לר' אמי ורבא).

קמ"ל שלא.

(פה: מעל האמצע)

1. B. ולא לכל אמר ר"ש שהיא לא נחשבת, אלא מודה שהיא מטהרת מנבלה.

פשיטא! הרי בדף עב: המשנה אמרה את זה מסברא, ובדף עד. הגמרא גם למדה את זה מפסוק ("וכי ימות מן הבהמה… יטמא" – ולא כל הבהמה, למעט טריפה).

תשובה – היינו חושבים שר"ש יחלוק ויאמר שהיא כן נבלה, כי השחיטה לא שחיטה כלל. קמ"ל.

למה היינו חושבים כך?

כי בחולין שנשחטו בעזרה (שעקרונית פסולים ואסורים בהנאה), אם הם טריפה ר"ש התיר בהנאה, משמע שר"ש לא רואה בזה שחיטה כלל!

קמ"ל שבכל זאת מטהר מטומאה.

(פה: שליש תחתון)

ד. חולין שנשחטו בעזרה (מאמר מוסגר)

יש מחלוקת אם איסור חולין שנשחטו בעזרה – דאורייתא או רבנן.

מוכח מלעיל שלר"ש זה דאורייתא –

1. שהרי אם דרבנן, היו צריכים לגזור גם על חולין טריפה (שהרי אחרים לא יודעים שזה טריפה ויבואו לטעות שמותר להוציא קודשים).
2. ועוד – ר"ש אומר שגם חיה אסורה,
   ובחיה אין מקום לגזור (שהרי אין קרבנות חיות, רק בהמות),
   אלא מוכח שזה דאורייתא.

(פה: רבע תחתון)

ה. סיפור – לשחוט עוף בשביל הדם, כדי לסלק עש

לר' חייא נפל עש (תולעת) בפשתן, ואמר לו רבי לשחוט עוף ולשפוך הדם על הפשתן.

והרי צריך כיסוי הדם?

תשובות:

1. רב דימי – שיטריף קודם
   (ורבי לשיטתו – שהלכה כר"ש ששחיטת טריפה לא נחשבת שחיטה לעניין כיסוי הדם).
2. רבין – ינחור קודם (ינבל).

למה לא אמרו כדעה השנייה?

1. רב דימי לא אמר כרבין –
2. יש מחלוקת האם בעוף צריך דווקא שחיטה או שגם נחירה (עקירת הסימנים).
   אולי רבי סובר שמספיק לנחור, ואז גם נחירה צריכה כיסוי.
   דחייה – מפורש שלפי רבי צריך דווקא שחיטה.
3. מסכים שנחירה גם תועיל, אלא שרצה לחדש שגם הטרפה תועיל – וכר"ש.
4. רבין לא אמר כרב דימי –
5. אולי סובר ששחיטת טריפה נחשבת טריפה.
   דחייה – והרי רבי פסק כר"ש, כנ"ל.
6. מסכים שגם הטרפה תועיל, אלא רצה לחדש שגם נחירה תועיל, כנגד הדעה שגם נחירה נחשבת שחיטה וצריכה כיסוי.

[ואיך נפל עש בפשתנו של ר' חייא?
והרי בברייתא כתוב שבזכותו לא היה לוקה הפשתן בדורו?

תשובה: של אחרים לא לקה, שלו לקה].

מאמר מוסגר – שלבי צרעת הבית

ראייה ראשונה – כהן מגיע ומסגיר את הבית

           עובר שבוע.

ראייה שנייה ("ושב הכהן") –

           אם נחלש – טהור.

           אם נשאר – מסגירים עוד שבוע.

           אם התחזק – מוציאים את האבנים, מקציעים את הבית וטחים, ומזגירים עוד שבוע.

ראייה שלישית ("ובא הכהן") –

           אם נחלש – טהור.

           אם נשאר/התחזק – תלוי מה היה קודם:

                      אם התחזק כבר בראייה הקודמת – נותצים את הבית.

אם רק עכשיו התחזק – מוציאים את האבנים וכו' ומסגירים עוד שבוע.
(זה מה שלומדים מהגזירה שווה "ושב הכהן" "ובא הכהן" – שגם בראייה ה3 לא תמיד מיד נותצים אלא מוציאים את האבנים וכו').

ראייה רביעית –

           אם נחלש – טהור,

           אם נשאר/התחזק – נותצים את הבית.

[1] אמנם בדף עה. הצענו גם את הסברא הזו וגם סברא נוספת שכיון ששחיטת האם לא נחשבת שחיטה כשרה עבור האם, היא גם לא נחשבת שחיטה כשרה עבורו. אולם סברא זו פחות תסתדר בסוגיה כאן, כי אם הבעיה רק בשחיטה ולא שהבן פקועה עצמו נחשב שחיטה, אז מה ההבדל בין בן 9 לבן 8, יכולנו להעלות בהו"א ששחיטת האם תועיל לשניהם. מזה שהגמרא העלתה את זה רק לגבי בן 9, משמע שבן 8 אסור גם בלי קשר לשחיטה, אלא פשוט כי אמו טריפה אז גם הוא טריפה, ורק לגבי בן 9 חי, שלפי רבא יש לו מצב ביניים שהוא גם עצמאי וגם לא, וכל מה שחסר לו זה שחיטה כשרה, אז שייך לומר ששחיטת האם תועיל לו והוא לא יצטרך שחיטה.