(מא. במשנה למטה – מב. סוף פרק השוחט)
עוד גזירות דרבנן
חלק א – שחיטה שנראית כאילו היא לע"ז
- לתוך מים:
לתוך נהרות, ימים (שנראה כאילו מנסך הדם לשרו של הים).
לתוך גומא עם מים – מותר.
גמרא – ההיתר: כי אין דרך עובדי ע"ז לערבב הדם במים.
אבל שואלת הגמרא – ואולי יש לאסור כי נראה כמנסך לבבואה שלו?
תשובה: אכן מותר רק במים עכורים.
(ואם זה לא ישיר – מותר.
במשנה: על גבי כלים הפוכים בספינה ומשם נוזל לים,
בברייתא: מחוץ לספינה ונוזל על דופן הספינה ומשם לים).
- לגומא יבשה:
לכלים אסור (נראה כאוסף כדי לנסך לע"ז/או שכך היה דרכם לשחוט לשם ע"ז).
לתוך גומא אסור "כל עיקר",
אבל עושה גומא בתוך ביתו בשביל שיכנס הדם לתוכה, אך לא בשוק.
שואלת הגמרא: לגבי גומא יש סתירה.
- אביי – האיסור זה בשוק.
דחייה – הרי הסיפא כבר מזכירה את האיסור בשוק, משמע שהרישא לא בשוק.
- רבא – ההיתר בסיפא זה שעושה חריץ קטן ליד הגומא, ושוחט מעליו והדם נוזל לגומא בצורה לא ישירה (כדי לשמור על חצרו נקייה מדם).
אבל בשוק גם זה אסור, שהרואים אותו לא ישימו לב שזה לא ישיר + אין לו עניין לשמור על השוק נקי).
(מא: במשנה)
חלק ב – שחיטת חולין לשם קרבן
משנה:
שוחט קודשים בחוץ – כרת והקרבן פסול.
שוחט חולין בחוץ ומכוון לשם קרבן – מצד הדין כשר לגמרי (אין בחולין עניין של כוונה). אבל חז"ל גזרו שפסול, כי מי שיראה יחשוב שהוא בעצם הקדיש הרגע את הקרבן ושוחט אותו בחוץ, ויחשבו שמותר לשחוט חולין בחוץ.
אבל מתי חוששים – רק בקרבנות כאלו שבאמת אפשר לנדור ולנדוב, לכן:
עולה, שלמים, אשם תלוי, פסח ותודה – פסול,
חטאת, אשם ודאי, בכור, מעשר, תמורה – כשר.
גמרא –
א. הגמרא עוברת על המקרים במשנה, מקשה ומבארת.
המקרים שפסול (כי נידר ונידב): עולה, שלמים, אשם תלוי, פסח ותודה
עולה ושלמים זה ברור שאפשר לנדוב, אבל לגבי השאר:
- אשם תלוי – והרי זה לא נידר ונידב אלא רק כשיש לו ספק אם עבר על לאו שיש בו חטאת.
תשובה: המשנה כר' אלעזר – שמותר לנדוב אשם תלוי שמא עבר על לאו שיש בו חטאת ולא יודע.
- פסח – והרי זה לא נידר ונידב שלא בזמנו.
תשובה: יכול להפריש בשאר השנה, ומי שיראה יחשוב שהפריש פסח וכששוחט שלא בזמנו זה הופך לשלמים, ויחשבו ששוחט קודשים בחוץ.
המקרים שכשר (כי לא נידר ונידב): חטאת, אשם ודאי, בכור, מעשר, תמורה
- חטאת –
רי"ח – אבל אם מחויב חטאת, ואמר ששוחט לשם חטאתו – פסול.
- תמורה –
ר' אלעזר – אבל אם יש לו קרבן בבית ואמר לשם תמורת זבחי – פסול.
ב. במקרים שפסול – האם פסול גם כשזה בעל מום?
ר' ינאי – כשר, כי ברור שזה לא קודשים,
ר' יוחנן – פסול, כי אחרים אולי לא ישימו לב שיש מום.
ג. המשך המשנה – "זה הכלל" –
"אם נידר ונידב – השוחט לשמו אסור" – מה בא להוסיף?
"לשם עולת נזירותי", שיחשבו שנדר נזיר בצנעא ועכשיו מקריב את לעולתו.
"אם לא נידר ונידב, השוחט לשמו כשר" – מה בא להוסיף?
"לשם עולת אשתי" – יחשבו שאשתו היתה בהריון והפילה, וגם על זה צריכים להביא עולה.
תגובה אחת
מקריב את לעולתו צ"ל את עולתו.
לשם עולת אשתי תלוי בגירסאות ברש"י