(לט: במשנה – מא. במשנה למטה)
חלק א – המשנה וביאורה
השוחט לשם הרים, ימים וכו' – פסולה.
שניים ששחטו, ואחד כיוון לנ"ל – פסולה.
וקשה: במשנתנו – רק פסולה, אך בברייתא – זבחי מתים (אסורה בהנאה),
תשובת אביי: לשם הר – רק פסול (א"א לעבוד הר, ופסול כקנס דרבנן), לשם ה"שר" של ההר – זבחי מתים.
חלק ב – האם אדם אוסר דבר של חברו
בדיבור או מחשבה – לא,
אך אם עשה בה מעשה –
רב הונא, עולא-רי"ח – כן (בר הונא – אפילו שחט רק סימן אחד),
ואם שוחט בהמה של חברו לע"ז – הבהמה תאסר כבר בתחילת השחיטה, וגם האיש יעבור על האיסור כבר בהתחלה.
רב נחמן, רב עמרם ורב יצחק – לא (סוף מ:).
ואם שוחט בהמה של חברו לע"ז – הוא יעבור על איסור בסיום השחיטה, אבל בהמה מותרת.
קושיות לכאן ולכאן:
- A. קושיה על רב הונא שכן
השוחט חטאת בשבת+בחוץ+לע"ז, חייב שלוש חטאות.
והרי החטאת אינה שלו, ואם יכול לאוסרה כשכיוון לע"ז זה כבר לא קרבן כבר בשחיטת הסימן הראשון, וממילא פטור על ה"חוץ" (שזה רק בסיום השחיטה – בסימן השני).
אלא מכאן ראיה שהוא לא מצליח להפוך את זה לע"ז (כי זה לא שלו אלא של הקדש), ולכן גם החוץ וגם החיוב על הע"ז רק בסיום השחיטה וחייב חטאות נפרדות.
דחייה: באמת כן אוסר, ובכל זאת איסור הע"ז חל באותו זמן של איסור שחוטי חוץ. איך?
- רב פפא – מדובר בחטאת העוף, שם מספיק סימן אחד, וכך גם הע"ז וגם השחוטי חוץ בסיום של אותו סימן אחד.
אך קשה: הע"ז כבר בתחילת הסימן הראשון.
- כשכיוון לע"ז חשב בפירוש שמתכוון רק מסיום השחיטה.
אך קשה: למה דווקא בחטאת?
- חוזר ל1: מדובר בחטאת העוף, ומדובר שהיה קנה פצוע עד האמצע, ומספיק שיחתוך עוד "משהו" עד לסוף הסימן – ועבר גם על ע"ז וגם על שחוטי חוץ.
(דילוג אמצע מ: עד רבע תחתון)
[הערות:
- a. קשה לרב נחמן
קודם אמרנו שלר"נ החיוב ע"ז זה רק על הניסיון לעשות זאת, וזה רק בסוף השחיטה, ולכן זה טוב.
אבל קשה – אז למה הברייתא מדברת על חטאת?
תשובה: כאן רב פפא יפרש בדיוק כמו רב הונא.
כלומר, כיון שהחטאת נועדה לכפר עליו, נחשבת שלו ומודה רב נחמן שיכול לאסור אותה.
ואז נעמיד גם ברב נחמן בחטאת העוף.
(אמצע מ: עד רבע תחתון)
- b. הערת רב פפא:
רב פפא: כל הבעיה ברב הונא זה שהוא אוסר את הדבר ובכל עובר על האיסור כבר מההתחלה.
מה החידוש? פשיטא שזו הבעיה ברב הונא!
תשובה: רב פפא רצה להדגיש שרב הונא לא כרב נחמן – שכיוון שזה בא לכפר זה נחשב שלו.
- B. קושיות על רב הונא:
במשנה – שניים שחטו, ואחד חשב לע"ז, וזה אסור.
משנה בגיטין – ניסך יין של חברו אוסרו ולכן אם זה במזיד – צריך לשלם.
תשובה: כאן האדם שאסר הוא שותף ולכן גם רב הונא מודה.
- C. זו מחלוקת תנאים:
גוי ניסך יין של יהודי לע"ז,
ת"ק – אוסר,
ר"י – לא אוסר, כי זה לא שלו.
לפי רב הונא: זו אכן מחלוקת תנאים,
לפי ר"נ, ייתכן שזו לא מחלוקת – אם נקבל הבנה חדשה ברב נחמן:
אולי עקרונית גם לר"נ אדם כן אוסר דבר שאינו שלו,
ומה שאמר שלא – זה מקרה ספציפי: כשיהודי אוסר בע"ז דבר של חברו אנחנו לא מאמינים לו (כי יהודים לא באמת רוצים לעבוד ע"ז), אבל גוי/מומר יכול.
ולפי זה נפרש את כל המקורות כך:
- את הברייתא עם המחלוקת:
ת"ק – עקרונית אוסר, אבל ביהודי מניחים שלא התכוון.
ר"י – לא אוסר כלל.
(לפי זה יוצא שיש 2 אפשרויות להבין את רב נחמן עצמו,
כך שעדיין רב נחמן יסתדר או עם ת"ק או עם ר"י).
- את משנתנו והמשנה בגיטין שאוסר יין של חברו – לא צריך להעמיד בשותפות, מספיק להעמיד במומר, שהוא באמת כן מתכוון לע"ז.
תגובה אחת
אשמח אם תוכל להשלים את הסיכום. תודה