להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
(קכה: 10- עד קכו: 6-)
המשכים מאתמול:
חלק א: האם לר' יוסי טומאה בוקעת ועולה כשאין טפח בינה לגג?
סיימנו אתמול שלר' יוסי לפי אביי – טומאה לא בוקעת ועולה. עכשיו נוכיח ונקשה.
מצד אחד – הוכחה שטומאה לא בוקעת ועולה:
משנה אהלות ד, ב:
תיבת מגדל (ארון עם תאים).
אם יש בתא גובה טפח –
עקרונית הטומאה לא יוצאת,
אבל חז"ל גזרו "מפני שדרך טומאה לצאת",
לכן אם הפתח לכיוון הבית – הבית טמא, אם צמוד ליציאה מהבית – הבית טהור.
ומדויק: אם אין בתא גובה טפח –
בכל מקרה הבית טהור, כי הטומאה בוקעת ועולה.
ור' יוסי בברייתא חולק ואומר: הבית טהור.
ומסבירה הגמרא שחולק על שתי הסיבות:
1. לא גוזרים כאן "מפםני שדרך טומאה לצאת", כי יכולה גם לא לצאת (למשל אם ישרוף).
2. לא אומרים שהטומאה בוקעת ועולה.
מצד שני קשה – לכאורה במשנה אחרת אומר ר' יוסי שכן בוקעת ועולה:
משנה אהלות יא, יז:
כלב אכל בשר מת ונשכב על האסקופה של הבית ומת.
ר"מ – אמנם הטומאה עצמה בחוץ, אבל – שתי חומרות:
1. אם יש טפח על טפח בצוואר – הצוואר מביא את הטומאה מהמעיים אל הבית.
2. מספיק שהפה/טומאה נמצאים על האסקופה, גם אם לא בתוך הבית עצמו, אפילו שמעל האסקופה אין אוהל, זה נחשב כאילו הוא בתוך הבית ומטמא (תוס' רא"ש).
רי"ס – "רואין, מכנגד המשקוף ולפנים – הבית טמא, ולחוץ – הבית טהור".
לכאורה הכוונה:
רי"ס לא חולק על 1 אלא על 2, ובא להקל:
כשאין בצוואר טפח, צריך שהטומאה עצמה תהיה בבית ממש,
ולא מספיק להיות על האסקופא אלא בבית ממש (תוס' רא"ש).
בכל אופן רואים : אם הטומאה כן בבית ממש – הבית טמא,
כלומר הטומאה בוקעת ועולה דרך הכלב!
(ישד עוד 2 דעות של ר' אלעזר ור"י בן בתירא אבל לא ניכנס אליהם).
דחייה: באמת, גם אם כל הכלב בתוך הבית, הבית טהור, כי הטומאה לא בוקעת ועולה.
ומה שאמר שלא מספיק להיות על האסקופא מחוץ למשקוף – הכוונה היא לפה של הכלב, לא לטומאה עצמה (לטומאה עצמה לא משנה איפה היא, כי הטומאה לא בוקעת).
(ועל מה רי"ס אמר "רואין"? מה יש לראות כאן? פשוט מסתכלים איפה הפה נמצא?
אומרת הגמרא שבזה רי"ס חולק על דבר נוסף: שלא מספיק נפח טפח בצוואר אלא רואין שיש טפח פנוי (לא כולל הבשר).
(קכו. 2-)
חלק ב: מי סובר שאוהל לא נחשב מגע?
למדנו אתמול שלר' יוסי אהל (מהסוג הראשון) נחשב מגע.
מי חולק? ר"ש –
שאומר ר"ש בברייתא – רקב מטמא באוהל ומשא, אך לא במגע.
ואם היה סובר שאוהל מהסוג הראשון נחשב מגע – היה אומר שגם מטמא במגע.
(קכו. רבע)
חלק ג: ראינו במשנה: קולית נבלה סתומה לא מטמאת במגע ומשא
א. ברייתא – מקור:
"הנוגע בנבלתה יטמא על הערב" –
בנבלתה – בבשר, ולא בקולית סתומה.
יטמא – היו"ד מיותרת ומרבית טומאה גם בקולית (שומר),
מתי כן ומתי לא? אם אפשר לגעת בבשר (סדוקה), גם הקולית מטמאת.
ב. שאלה: אם צריך אפשרות לגעת בבשר – למה בהמה בעורה או כליה בחלבה מטמאים במגע?
תשובה :
בבהמה יש חורים (כמו הפה) ובכליה יש חוטים שנחשבים כבשר ונוגעים בכליה.
ג. שאלה: רב אושעיא – אם חשב לעשות סדק ולא עשה – האם נחשב שעשה?
וענה לעצמו – כן, ומטמא במגע.
(קכו. במשנה)
חלג ד: ביצת השרץ ועכבר
נשלים בהמשך בעז"ה.
