{enclose avoda_06.mp3}
סיכום הדף היומי – עבודה זרה ו
(ה: באמצע – ו: שורה אחרונה)
גזירת איסור משא ומתן שלושה ימים לפני ימי אידם
א. סיבת האיסור
1. מכירה לגויים – הגמרא מתלבטת האם מצד "לפני עיוור" או "הרווחה" (נפקא מינה – כשכבר יש לו מה להקריב לע"ז).
2. קנייה מהגוים – לרוב הראשונים – הרווחה.
3. השאלה, הלוואה והחזרת חוב לגויים – הרווחה.
4. שואל, לווה – רבא – הרווחה (כי שמח שיהודי נזקק לו, אפילו בלווה למרות שקצת חושש שלא יחזיר לו), אביי – גזירה אטו המקרים ההפוכים (תוס' – בהנחה שגם קצת שמח).
5. פריעת חוב מהגוי – לרבנן אסור (כי שמח לאחר זמן – שנפטר מהחוב, ולאביי – (תוספות) צריך כאן גם גזירה אטו המקרה ההפוך).
ור"י מתיר, כי סובר:
ר"נ בי"צ – (חולק הלכתית) – השמחה לאחר זמן לא נחשבת שמחה לענייננו.
רבינא – (חולק מציאותית) לא שמח לאחר זמן, כי חושב שיכל להתחמק מתשלום [ור' יהושוע בן קרחה, בכיוון של רבינא, אלא שזה רק במלווה בעל פה, אך בשטר – כיוון שלא יכל להתחמק, כן שמח שנפטר מהחוב (ורב הונא פוסק כר' יהושוע ב"ק)].
ב. למה שלושה ימים (במכירת בהמה לגוי, רש"י – מצד "לפני עיוור")
1. למה חוששים לשלושה ימים, הרי ב"אותו ואת בנו" חוששים רק ליום אחד? שם זה לאכילה.
2. למה צריך רק שלושה ימים, הרי אצל יהודים מחפשים קרבן שלושים יום לפני? כי ליהודים קשה יותר למצוא קרבן בגלל המומים הרבים (ואילו גויים מקפידים רק על מחוסר איבר (כפי שהקפידו כשהיו מקריבים לה' (זה נלמד מהחיות שנח הכניס לתיבה)).
ג. כולל או לא כולל? (כלומר – האם שלושת הימים כוללים את ה"יום אידם"וצריך רק יומיים לפני)
1. בדעת ר"יש – A. סובר שגם אחרי צריך שלושה (מכאן שהכוונה ל"לא כולל", אחרת איך היום עצמו כלול גם לפני וגם אחרי). דחייה – לפני – כוללף אחרי – לא כולל. B. שמואל על רי"ש – למי שיום האידם כל יום ראשון – כל השבוע נאסר – מכאן שלרי"ש זה לא כולל.
2. בדעת רבנן – A. ברייתא – קלנדא וסטרונייא ארכו 8 ימים, ואם זה כולל – יוצא 10 ימים. דחייה – הכוונה "שלושה ימים" כשהיום האחרון זה כל ימי ה"ימי אידם". B. הניסוח במשנתנו "לפני אידיהן" = לא כולל.
ד. עבר על הגזירה וסחר עמם
ביום עצמו – הכסף/סחורה אסורים.
בימים שלפני – ר"ל – מותר, רי"ח – אסור. [יש ברייתא כר"ל].
ה. בירקות – מותר למכור להם (כיוון שזה מתכלה, ולכן לא ישתמש אך לקנות אסור מדין הרווחה).
ו. הסיפור על ר"י נשיאה שקיבל את הדינר כדי למנוע איבה, אך זרקו "בטעות" לבור כדי למנוע את השמחה של העובד ע"ז שנתן לו.
3 תגובות
עסלח לי כבוד הרב, אך הענין מציק לי, האזכה בתשובתו?
לא הבנתי את סיבת האיסור בפריעת חוב לרבנן (ולרבי יהושוע בן קרחה במלוה בשטר) למנוע שמחה מהנוכרי שבעקבותיה עלול להודות לע"ז.
הרי אם [b]לא יגבה [/b] את החוב מהנכרי, ישמח הגוי שבעתיים וחשש הרווחה יגדל.
שאלה טובה. אני חושב שהמתח והלחץ בו נמצא אדם שחייב [b]סכומים גדולים[/b] של כסף גדול מאוד, ומעיב על השמחה הרגעית שיכולה אולי להיות לו מעוד יום שבו לא גבו ממנו את החוב.
(זאת בהנחה שנראית לי סבירה, [b]שעיקר[/b] התקנה לא היתה לגוי שחייב ליהודי מאה ש"ח, אלא לסכומים משעותיים).