להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
(קלד. 6+ עד קלד: סיום פרק הזרוע והלחיים)
חלק א – ישראל שקנה מישראל את "בני מעיה" (אחרי השחיטה)
א. המשנה (קלב.) – הלוקח נותן לכהן את הקיבה (הרי היא שלו),
האם אח"כ הלוקח יכול לדרוש פיצוי מהמוכר (שמכר לו משהו לא שלו)?
אם קנה לא לפי משקל – לא יקבל חזרה כסף,
כי הקיבה לא היתה כלולה במחיר והקונה בעצם אל קנה את הקיבה כלל,
אלא הוא רק שליח להעברת הקיבה לכהן.
אם קנה לפי משקל – כיוון ששקלו גם את הקיבה – הקונה קנה את הקיבה (בגזל), נותן אותה לכהן, ואז מבקש פיצוי מהמוכר.
ב. בגמרא – במקרה של המשקל – למי ניגש הכהן לתבוע את המתנות[1] –
במשנה – הלוקח נותן
בגמרא –
אם הלוקח שקל לעצמו – רק הלוקח גזל והוא האחראי (הטבח לא נגע במתנות)
אבל אם הטבח שקל לו –
רב – מהראשון (הטבח)
רב אסי – מהשני (הלוקח)
ומציעה הגמרא – נחלקו סביב רב חסדא ורמי ב"ח –
גזל ולא נתייאשו הבעלים, ונתן למישהו אחר שאכלו,
רב חסדא – שניהם נחשבים גזלנים (כיון שלא נתייאש זה לא שייך לראשון, ולכן גם השני נחשב כגוזל מהבעלים), והבעלים תובע איזה מהם שירצה.
רמי בר חמא – הנזגל תובע רק את הראשון.
רב – גובה רק מהראשון[2] – וכרמי בר חמא
רב אסי – גובה מהראשון או השני – כרב חסדא
ודוחים – לגבי גזל שניהם כרב חסדא, ולכן:
רב – התכוון או מהראשון או מהשני – וכרב חסדא
כמו שהבנו מקודם ברב אסי,
ומניח שהמתנות נגזלות, ולכן זה בדיוק כמו המקרה של רב חסדא.
רב אסי – התכוון רק מהשני
כי אמנם לגבי גזל מסכים עם רב חסדא,
אבל כאן מדובר במתנות כהונה – וסבור שמתנות לא נגזלות, כך שבעצם הראשון לא גזל כלל והכהן תובע את מי שהמתנות אצלו (השני).
(קלד. באמצע – במשנה)
חלק ב – משנה – גר שנתגייר והיתה לו פרה – האם חייב בספק –
אם שחט לפני הגיור – פטור מהמתנות
שחט אחרי הגיור – חייב במתנות.
ספק – פטור, כי המוציא מחברו עליו הראיה.
- A. כי אתא רב דימי: הקשה ר"ל מר"מ במשנה בפאה (ד, יא)[3] – שגם בספק חייב:
אם אחרי הקצירה נמצאו גרעיני חיטה בתוך חורי הנמלים בשדה –
מה שלמעלה – של עניים (לקט) – כי זה ודאי לקט מהקצירה,
אבל מה שבתחתית החור –
רבנן – של בעה"ב (כי סביר שהגיעו לשם ממקום אחר ולא מהלקט)
ר"מ – גם זה של העניים, כי לדעתו זה כן ספק וספק לקט נחשב לקט.
תשובות –
(קלד. שליש תחתון)
- רי"ח – מי שגרס דעה זו בר"מ זה דעת יחיד של ר' יהודה בן אגרא.
דוחה ר"ל – זה לא משנה מי אמר את זה, הרי יש לזה טעם הגיוני:
כתוב "שִׁפְטוּ־דַל וְיָתוֹם עָנִי וָרָשׁ הַצְדִּיקוּ" (תהלים פב, ג),
והרי אין הכוונה לשפוט לטובתו כשלא מגיע לו,
אלא הכוונה צדק משלך ותן לו (בספק)!
- רבא – תלוי בחזקה –
במשנתנו (גר) – הפרה בחזקת פטור (כי היתה של גוי), ולכן בספק פטור
במשנה בפאה (גרעינים) – השדה בחזקת חייבת, ולכן בספק חייב.
מקשה אביי – זה עונה על המשנה בפאה, אבל יש עוד משנה בחלה –
עיסה שספק אם הגר גלגל לפני או אחרי הגיור – חייב.
והרי גם שם יש לגר חזקת פטור – ובכ"ז חייב בספק.
עונה רבא – שם זה ספק איסור, ומחמירים
ואילו הנושא שלנו במתנות ובלקט זה ספק ממון.
לסיכום –
בספק איסור (כמו חלה) – מחמירים
בספק ממון –
אם יש חזקה לחייב (כמו בלקט) – חייב
אם יש חזקה לפטור (כמו בגר) – פטור.
(קלד: 2+)
- B. כי אתא רבין – ר"ל בכלל לא הקשה על משנתנו (מתנות), אלא – "קמה על קמה" (לקט) –
המשנה בפאה כאמור מחייבת ספק לקט בחורי הנמלים,
ואילו יש ברייתא שפוטרת בספק מתי הגר קצר,
ואז שאר המהלך (עם שני התירוצים) הוא זהה.
(קלד: 3+)
חלק ג – האם נותנים מתנות עניים כשאין למי לתת –
רב ששת (ללוי) – אם אין עניים אז פטור מלקט
מקור – "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט, י) – ולא לעורבים
קושיות מתרומה ומתנות ששם גם כשאין למי לתת נותנים:
בתרומה – ישמור עד שיגיע כהן, ואם א"א ישלח לו והכהן ישלם על המשלוח
במתנות – יראה כמה הם שווים, יאכל, וכשיגיע כהן ישלם לו
תשובות –
- בתרומה חייב להפריש כי היא טובלת
(וכיוון שכבר הפריש וחל שם תרומה – חייב לשמור או להביא לכהנים, שלא תתקלקל). - גם בתרומה וגם במתנות יש לימוד מפסוק שנותן גם כשאין למי:
בתרומה – "רֵאשִׁית דְּגָנְךָ תִּירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ… תִּתֶּן לוֹ" (דברים יח, ד)
במתנות – "וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים יח, ג).
קשה – והרי גם בלקט ניתן ללמוד בצורה דומה?
שכתוב – "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם" (ויקרא יט, י)
תשובה – זה מלמד משהו אחר –
אם הפקיר את כרמו וחזר וזכה בו – פטור ממעשרות (כמו כל הפקר),
אבל חייב במתנות עניים (למרות שעל הפקר פטור, כאן חייב).
(קלד: לפני האמצע)
חלק ד – לגבי שהכהנים לא יקחו את המתנות אלא יחכו שיתנו להם (וכן בצדקה)
מקשים מזה על ר' אמי: שיום אחד מישהו שלח לבית המדרש שק מטבעות לתלמידים, ור' אמי קדם וזכה בכולם!
תשובות:
- ר' אמי לא לקח לעצמו אלא בשביל לזכות לעניים ולחלק להם בצורה מסודרת.
- הוא כן זכה לעצמו – כי אדם חשוב שונה ומותר לו,
שכמו שמצווים לדאוג שהכהן הגדול יהיה גדול גם בממון,
("וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" (ויקרא כא, י) – גדלהו משל אחיו),
אז כך גם מצווים לדאוג שראש הישיבה יהיה לו ממון,
ולכן גם יכול ליטול לעצמו.
(קלד: במשנה)
חלק ה – איזהו הזרוע והלחיים
המשנה –
הזרוע – 2 העצמות העליונות של הרגל הקדמית הימנית
ואגב – השוק (שנותנים לכהן בשלמים) – לרבנן שתי העצמות העליונות של הרגל הימנית האחורית, לר"י רק האמצעית:
הלחי – הלסת התחתונה מהמפרק, וחותך משם כלפי מטה עד פיקה של גרגרת (עד ה"כובע" בפתחת הגרגרת (כולל)), ונותן יחד עם הלשון.
א. מניין שזה דווקא זרוע ימין?
1. "וְנָתַן לַכֹּהֵן הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה" (דברים יח, ג), – "הַזְּרֹעַ" – המיומן (החשוב) שבזרוע
(באופן דומה ללימוד בגיד הנשה – "גיד הנשה אשר על כף הירך" – המיומנת שבירך.
[אגב – מה לומדים משאר הה"א –
"וְהַלְּחָיַיִם" – לרבות שנותנים גם את הצמר בראש הכבש ואת הזקן של התיש.
"וְהַקֵּבָה" – שצריכים לתת גם את חֵלֶב שמעל ומתחת לקיבה (יראים, שהכוונה רק לחֵלֶב ולא לחָלָב)
(ראיה – שאומר ר' יהושע שלמרות שחייבים, הכהנים היו נוהגים עין יפה בבעלים ומוותרים על החלב).
- דורשי חמורות – לומדים מפנחס
כי דורשים שבזכות פנחס זכו הכהנים בזרוע לחיים וקיבה –
לחיים – "וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל" (תהלים קו, ל).
זרוע וקיבה – "…וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ… וַיִּדְקֹר אֶת־שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת־הָאִשָּׁה אֶל־קֳבָתָהּ…" (במדבר כה, ז-ח).
וכיוון שפנחס דקר ביד ימין – כך הזרוע היא הימנית.
- תנא – מקרבן שלמים –
"וְאֵת שׁוֹק הַיָּמִין תִּתְּנוּ תְרוּמָה לַכֹּהֵן מִזִּבְחֵי שַׁלְמֵיכֶם" (ויקרא ז, לב)
"תְרוּמָה" – לרבות זרוע של קרבן נזיר
ו"תִּתְּנוּ" – לרבות זרוע של חולין.
ב. לחי
במשנה – חותך רק עד הפיקה (=כולל הכובע המכסה את הקנה)
והתניא – נותן לכהן עם בית השחיטה, שזה מהטבעת הגדולה שנמצאת מתחת לכובע (יותר עמוק בצוואר).
תשובות – באמת גם לברייתא נותן רק עד הפיקה וזהו, כמו במשנתנו.
וזה שהברייתא אמרה "ובית השחיטה עמה", זה כי –
- לדעתה גם הכובע נחשב מקום השחיטה (כר' חנינא בן אנטיגנוס, בניגוד לרבנן שרק מתחת לכובע, ואם יעשה בכובע זה פסול "הגרמה").
- הברייתא התכוונה ש"בית השחיטה" לא הולך לכהן – אלא נשארת עם שאר הבהמה לבעלים.
הדרן עלך הזרוע והלחיים
[1] באמת לא יכול לתבוע כי אין כהן ספציפי שיתבע, אלא השאלה על מי מוטלת המצווה, אלא שהמצווה מוטלת על מי שעקרונית היה אפשר לתבוע אותו.
[2] הסברנו כמו תוס' ושאר הראשונים, אולם ברש"י מפרש להפך.
[3] אך ראה תוס' שהקושיה גם מר"מ וגם מרבנן (שגם לרבנן העליונים של העניים אפילו שזה לא בטוח של העניים).
