להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת נידה לחץ כאן.
(כח. רבע עליון עד כט. 1+)
(לתקן בדף יח)
חלק א – המשך מקרים של אישה שהפילה
א. ת"ר – המפלת יד חתוכה
ואילו את שאר הגוף כנראה הפילה לפני כן ולא שמה לב.
הדין: טמאה, כנקבה, ולא חוששים שאולי שאר הגוף היה אטום (חסר איבר קריטי).
אבל לא מקבלת ימי טוהר כלל, שמא הרחיקה לידתה, כלומר שאת שאר הגוף ילדה מזמן, וכבר עברו ימי הטהרה.
מקשה רב יוסף מהמשנה הבאה (כט.) – המפלת ואין ידוע מה הפילה – תשב לזכר ולנקבה.
וריטב"א – אם הכוונה שהפילה נפל ממש, אז מה החידוש? אלא מדובר במקרה שלנו שהפילה איבר, ומשמע שתשב לזכר ולנקבה גם לגבי ימי טוהר! (אחרת היה צריך לכתוב – "תשב לזכר ולנקבה ולנידה (שאם תראה אחרי 14 יום זה כבר נידה)).
עונה אביי: גם שם הכוונה שלא מקבלת ימי טוהר.
אז למה לא כתוב שיושבת גם לנידה? כי אז היינו מבינים שגם ימי הטומאה שלה מספק שאולי כלל לא ילדה וזה רק נידה, ואז קרבנה לא נאכל. קמ"ל – שהלידה עצמה וודאית וקרבנה נאכל.
(כח. באמצע)
בסעיף הקודם ראינו שאם ילדה את שאר הגוף מזמן – ימי הטומאה והטהרה התחילו כר אז (ולא בלידת היד). אגב זה:
ב. ממתי נחשב לידה (לגבי ימי הטומאה והטהרה)?
רב הונא – הוציא ידו – מתחילה ימי טומאה או לא ימי טהרה ("ויהי בלדתה ויתן יד").
מקשה רב יהודה מברייתא –
הוציא ידו לא חוששת כלל, אלא רק ביציאת רוב ראשו או רוב גופו.
עונה אביי – אכן מהתורה לא חוששת כלל, ורק חז"ל תיקנו שתתחיל ימי טומאה (והפסוק אסמכתא). וכשתלד בפועל תתחיל שוב ימי טומאה.
(כח. במשנה)
ג. המפלת/יולדת טומטום ואנדרוגינוס – תשב לזכר ולנקבה
(ולא אומרים שצריך זכר/נקבה וודאיים כדי שיהיו לה ימי טומאה וטהרה).
וכן אם הפילו טומטום/אנדרוגינוס יחד עם תאום זכר.
מה החידוש?
היינו חושבים שכיוון שהתאום זכר, מניחים שגם הטומטום זכר, קמ"ל שלאו דווקא.
(אבל הפילה טומטום/אנדרוגינוס יחד עם נקבה – יושבת רק לנקבה, כמו בכל לידה של זכר ונקבה).
(כח. 6-)
חלק ב – ר"נ-רב: טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם
אם ראו או זה או זה: הם רק ספק טמאים, לכן אין חייבים על ביאת מקדש ולא שורפים עליהם תרומה
אם ראו גם וגם: הם ודאי טמאים ושורפים עליהם תרומה, אבל עדיין אין חייבים על ביאת מקדש.
למה?
כתוב בשילוח טמאים מהמקדש: "מזכר עד נקבה תשלחו" –
רק זכר/נקבה ודאיים.
דיונים על זה:
(כח: 2+)
א. ניסיון סיוע מברייתא שאומרת בדיוק את אותו הדין –
ראו לובן ואודם – אין חייבים על ביאת מקדש!
דחייה: זה אכן אותו דין, אבל לא מהסיבה של רב (שצריך זכר/נקבה ודאיים),
אלא מסיבה אחרת: שהברייתא כר"א – שיש חיוב על ביאת מקדש בטומאה רק כשיודע ממה נטמא, (נלמד מ"או נפש אשר תיגע… או בנבלת שרץ טמא ונעלם ממנו" – צריך לדעת את מקור הטומאה (שרץ)), ואילו ר"ע חולק ומספיק שיודע שנטמא ממשהו.
(כח: באמצע)
ב. שאלות על הלימוד של רב:
- גם לשריפת תרומה, ולא רק לביאת מקדש:
הרי יש ביטוי דומה על כל הטומאות של זכר ונקבה בלי קשר לביאת מקדש – "וְהַדָּוָה בְּנִדָּתָהּ, וְהַזָּב אֶת-זוֹבוֹ, לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה, וּלְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב עִם-טְמֵאָה" (ויקרא טו, לג).
אז למה לא אומרים שכל הטומאות הנ"ל רק לזכר/נקבה ודאיים, ואפילו לא נשרוף תרומה?
תשובה: הלימוד שם תפוס:
לזכר – לרבות מעיינות המצורע/ת (ולא רק מעיינות הזב/ה, יולדת, נידה).
(כח: רבע תחתון)
- הרי הלימוד בשילוח טמאים כבר תפוס!
שצריך להוציא מהעזרה רק טמאים שיש להם טהרה במקווה (כמו זכר ונקבה), ולא כלי חרס.
תשובה: לומדים את שני הדברים:
"צַו אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן-הַמַּחֲנֶה כָּל-צָרוּעַ וְכָל-זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ.
מִזָּכָר עַד-נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ…" (במדבר ה, ב-ג).
וכל טמא לנפש – לא רק אנשים אלא גם כלים.
מזה שכתוב "מזכר עד נקבה" ולא רק "אדם" – שצריך זכר ונקבה ודאיים.
מזה שכתוב "מזכר עד נקבה" ולא "זכר ונקבה" – שרק דבר שיש לו טהרה, ולא כלי חרס.
(כח: 7-)
- למה לא להרחיב גם לשאר טומאות (צרעת)?
"מזכר" – טומאה הפורשת מן הזכר, כלומר רק טומאות המיוחדות לזכר/נקבה (זב/ה, יולדת, נידה).
(כח: 5-)
- 4. למה בתחומים אחרים לא ממעטים כך?
בערכין – ממעטים טומטום ואנדרוגינוס מזה שכתוב "והיה ערכך הזכר… ואם נקבה…", משמע שלולי זה לא היו ממעטים!
תשובה: כי עצם המילים שם "זכר""נקבה" נצריכם לעצם העניין שם לתת ערך לזכר ונקבה, לכן שם צריך לימוד נוסף (ה, אם).
2 תגובות
בוקר טוב,
מחכה לדף כט,
מתי הוא יעלה ?
בברכה,
משה
לצערי מדי פעם נאלצים לדלג, לוקח יותר מיום להכין כל שיעור.