להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת נידה לחץ כאן.
(כז. באמצע עד כח. רבע עליון)
שליא
תזכורת מאתמול:
שליא עם עובר מחוי –
האישה טמאה לפי כולם
(והיום נראה לזה מקור: (כז: 10-) ההוא סבא – אישה כי זריע וילדה – אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה).
אבל האם הבית טמא – לר"מ – טמא, לר"ש לא.
אתמול עסקנו בדין האישה, היום נעסוק בדי הבית.
(כז: 10-)
א. ברייתא
- A. הדעות החולקות:
ר"מ – מטמא,
ר"ש, רי"ס, ר"י – מטהרים.
- B. בעצם, כאמור, זה לא ממש מחלוקת:
כמו שאמרנו – גם ר"מ מודה שוולד שנימוח לגמרי לא מטמא באוהל,
וגם הוא מודה שאם הוציאו את השליא לחדר אחר – כבר לא מטמא,
לכן אמרו לר"מ – אם שם לא מטמא,למה בחדר הראשון מטמא?
אמר להם – בחדר הראשון עוד לא נימוח לגמרי,
בחדר השני (בגלל הטלטול) – נימוח לגמרי.
ב. ועכשיו לעיקר: למה עובר שנימוח לא מטמא טומאת מת?[1]
הרי יש כאן מת שלם, אז מה אם הוא נימוח?
ג. מאמר מוסגר – 3 הקדמות לגבי טומאת מת
א. רקב
הקדמה: כזית מן המת מטמא, אבל רקב (עצמות ובשר שכבר התרקבו והפכו לעפר) – מטמא במלוא טרווד (בערך מלא חופניים).
(כז: 5+)
- A. הלמ"ס – צריך שיהיה רק רקב בלי שום ערבוב של עוד משהו
לכן רק מת שקברוהו ערום בתוך שיש למשל – הרקב טמא.
אך אם נקבר בתכריכים או בארון עץ – לא,
כי תוך כדי תהליך ההתרקבות התערב ברקב עוד דברים ("נעשה לו גנגילון").
(כז. 4-)
- B. מלא טרווד רקב שנפל לתוכו עפר כלשהו.
ת"ק – טמא,
ור"ש – מטהר.
למה ר"ש מטהר?
- תלמידי רב – מסתכלים על כל גרגיר וגרגיר –
ובטח יש שני גרגירי עפר ליד גרגיר רקב, וביטלוהו, ואז אין שיעור טרווד.
אך הקשה רבא – אם מסתכלים על גרגירים, אפשר לומר גם הפוך:
שני גרגירי רקב יבטלו את גרגיר העפר. - רבה – כי סופו כתחילתו (הלמ"ס). (כז: 2+)
כלומר, כמו שבתחילתו צריך רקב טהור,
ר"ש לומד סופו מתחילתו, וגם אם התערב אחר כך – טהור. - C. ואגב זה מביאים עוד 2 ברייתות:
- מלא טרווד שהתפזר בבית –
ת"ק – הבית טמא – מסתכלים על כל הפירורים כדבר אחד, ויש שיעור.
ור"ש – מטהר – מסתכלים על כל גרגיר בנפרד – ואין אוהל על מלוא טרווד.
וצריכא – שלא נחשוב שהמחלוקת רק לגבי הטרווד או רק לגבי אוהל, אלא בשניהם.
- לקח מלוא טרווד מקבר יחד עם עוד עפר – שוב פעם:
ת"ק – טמא (כי יש פה מלא טרווד יחד רקב יחד עם עוד).
ר"ש – טהור – כנ"ל – כי יש פה משהו מעורבב במלא הטרווד.
(כז: שליש תחתון)
ב. ביטול טומאה ברוב
רי"ח – ר"ש ור"א סוברים שיש ביטול טומאה ברוב.
ר"ש – בשליא, כדלקמן.
ר' אליעזר בן יעקב – בהמה שהפילה חררת דם,
מצד אחד מניחים שזה וולד – ופוטר מבכורה,
אך מצד שני החררה אינה מטמאת כנבלה – כי הוולד מחוי והתבטל בדם.
(כז: 3-)
ג. מת שנתבלבלה צורתו
ר"ל – טהור,
רי"ח – טמא.
מקורות באמוראים:
ר"ל – טהור,
רי"ח מציע: אולי למדת מר' שבתאי שאמר מת שנשרף ושלדו קיימת טמא.
אך רי"ח עצמו דוחה – דווקא ששלדו קיימת, אחרת – היה טהור.
אך דוחה רי"ח – גם אם שלדו לא קימת טמא.
ושם הדגישו ששלדו קיימת, כי מספור שם על מת שנפטר בבית, והפתחים היו סגורים,
והדין במת כזה שמטמאים את חלל הפתחים הגדולים ומטהרים את הקטנים, כי מן הסם יוציאו את המת מהגדולים, וכך עשו שם.
אך אם שלדו לא היתה קיימת – היו מטמאים גם את הקטנים, כי יכולים להוציאו גם דרכם.
(כח. 6+)
רי"ח – טמא,
רבינא – המקור מר"א:
משנה באהלות – ר"א – מת שנשרף האפר מטמא,
מכאן שגם אם נתבלבלה צורתו – מטמא.
בתנאי ששלדו קיימת,
כלומר שנשרף על משהו שיש לו בית קיבול בצורת אדם (כמו קטבלא),
כך שהצורה הכללית נשארה.
ב. חזרה לסעיף ב: למה עובר שנימוח לא מטמא טומאת מת?
הרי יש כאן מת שלם, אז מה אם הוא נימוח?
(כז. 10-)
- רבא – טומאה שהתערב בה ממין אחר – בטלה.
המקור – רקב, מתוך הנחה שהסיבה ברקב זה ששני גרגירים מבטלים גרגיר רקב,
וכך גם כאן – שתי טיפות דם מבטלות טיפה של העובר, ואז אין כאן שיעור "מת שלם".
(כז: 2+)
דחיית רבה – הסיבה ברקב היא הלכה למשה מסינה ספציפית לרקב (סופו כתחילתו),
מה שלא שייך בשליא.
(כז: באמצע)
- רי"ח – ביטול ברוב (יש יותר דם מעובר, והוא מבטל את נוזל העובר).
וכמו שרי"ח אמר שגם ר"א סובר (שלכן עובר מחוי של בהמה שיצא בגוש דם – לא מטמא).
(כז: 5-)
- ר"ל – נעשה כמת שנתבלבלה צורתו.
(ואילו רי"ח כאמור חולק – ומת שנתבלבלה צורתו כן מטמא,
וראינו את המקורות שלהם במבוא).
[1] שואלים לר"ש, אבל בעצם השאלה היא לכולם – אפילו ר"מ.
