השיעור מוקדש לעילוי נשמת נחום פניגשטין הי"ד, בן אברהם ושרה
שנהרג בגולן לפני חמישים שנה בי"ז כסליו תשל"ו
להקדשת שיעורים ותמיכה במיזם – ליחצו כאן (יש סעיף 46)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת זבחים לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הגמרא, זבחים פז
(פז. באמצע – פח. במשנה)
חלק א (אגב) – שואל רבא – האם יש לינה בראש המזבח
אם לנו ולא ירדו – ודאי שמקטירים לעולה (הרי אפילו אם לן למטה, ואז העלה – לא ירדו ומקטירים)
אם ירדו – האם מחזירים?
רבה – מקטירים,
מדמה לשולחן – שאם הלחם היה עליו יותר משבוע גם לא נפסל (אולם ראה תוס' שמגביל את זה ומקשה).
אך רבא לא הסכים – לא מקטירים
כמו כשלן על גבי הקרקע.
(פז. 😎
חלק ב – גם הכבש והכלים מקדשים
במשנה – כשם שהמזבח מקדש את הראוי לו, כך הכבש מקדש… כך הכלים מקדשין.
א. מקור – ת"ר –
במזבח – "כל הנוגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז)
כבש – "ומשחת בו… ואת מזבח העולה" (שמות ל, כו-כח)
כלים – "כל הנוגע בהם יקדש" (שמות ל, כט)
ב. מה הכוונה שהכלים מקדשים
הקדמה:
כשמקדישים סולת למנחה – בהתחלה אם נפסלה (למשל נטמאה) – יכולה להיפדות.
אם ניתנה בכלי שרת – אז גם אם נטמאה – לא נפדית.
ושואל ר"ל – כשהמשנה אמרה שכלי שרת מקדשים – האם מקדשים גם פסולים?
- A. רי"ח הבין – ששואל אם הסולת קודם נטמאה, ורק אח"כ שם בכלי, האם גם זה מקדש ומונע פדיון?
ועונה רי"ח – כן, זה פשט המשנה שהכלים מקדשים. - B. אך ר"ל – השאלה שלי יותר מזה – האם גם אפשר להקטיר את זה על המזבח?
ועונה רי"ח – כן, שהרי במשנה פד. כתוב אחד הפסולים שלא יורדים הוא – "ושקבלו פסולין וזרקו את דמו" – אם עלו לא ירדו (בדיעבד).
משמע שאם קיבלו פסולים, וזרקו כשרים – זה לכתחילה.
דוחה ר"ל – אולי הכוונה – קיבלו פסולים או זרקו פסולים,
כלומר שבשני המצבים זה בדיעבד.
(פז: 3+)
ג. האם אויר המזבח מקדש?
ראינו שהמקור הוא "כל הנוגע במזבח יקדש" (שמות כט, לז) – לכאורה מכאן שהקרבן צריך ממש לגעת במזבח, אך אם כהן עומד ומחזיק אותו – לא מקדש.
ראיות לכאן ולכאן:
- האוויר כן כמזבח –
המשנה אמרה שגם הכבש מקדש. אבל הרי אם שם את הקרבן על הכבש, ואח"כ מעלה אותו למזבח – הוא מרים אותו לאוויר, ואם אוויר לא מקדש – זה נחשב כאילו הוריד אותו, ואז שוב אסור להעלותו.
תשובה – אכן מקדש רק אם גרר אותו על רצפת הכבש והמזבח.
והרי יש רווח בין הכבש למזבח (ואז הקרבן מעל אוויר הסובב)?
תשובה – הרווח קטן, וכל הזמן רוב הקרבן על הכבש/מזבח (ומכאן נפשוט את שאלת רמי בר חמא שהרוב זה מספיק ("יש חיבור").
(פז: באמצע)
- האוויר לא כמזבח – רבא בר רב חנן – מעולת העוף:
את עולת העוף מולקים על חציו העליון של המזבח (על הסובב), ואז ממצה את דמה על חציו העליון של קיר המזבח, ואח"כ מקטיר את הגוף.
אם בזמן המליקה חשב להקטיר שלא בזמן – זה פיגול (משנה סד:).
כעת, אם האוויר נחשב – הרי הקרבן כל הזמן היה באוויר המזבח, כך שגם אם באמת יחכה למחר עם ההקטרה – עדיין יוכל להקריב (אם עלו לא ירדו), וכיוון שחשב על דבר שממילא לא היה פוסל – זה לא פיגול!
עונה רב שימי בר אשי – נעמיד שחשב שהוא יורידה מהמזבח ואז יחזירה, וכך יהיה פסול לינה, וזה תלוי בחלק א:
לרבה – דווקא אם יחשב להוריד לפני עלות השחר,
לרבא – גם אם חשב להוריד אחרי עלות השחר.
(פז: 2-)
- האוויר כן כמזבח – מדם שניתן על המזבח
ר"ג אמר במשנה בדף פג. שהמזבח מקדש גם את הדם.
במה מדובר:
בחטאת העוף[1] – אמורים למלוק בעזרה ולא על המזבח, אך אם מלק על המזבח ואז הניח על המזבח – המזבח מקדש את הדם,
ובקרבן רגיל – הכוונה שמשום מה שם את כוס הדם על המזבח
ומה זה אומר שהמזבח מקדש:
אם מלק/שחט שלא לשמה כך שהקרבן נפסל ולא אמורים למצות/לזרוק את הדם, אך בכל זאת כן שם את הדם על המזבח – המזבח מקדש וישתמשו בו.
והרי אם האוויר לא כמזבח – כשמרים שוב כדי למצות/לזרוק[2] – זה נחשב שהוריד מהמזבח, אז איך זורק?
תשובות:
- A. הוא לא מרים, אלא העוף/כוס כל הזמן נוגע במזבח ומשם מזה/זורק.
דחייה – הרי זה לא הזאה/זריקה אלא מיצוי/שפיכה?
וזה גם לא דרך הזאה/זריקה.
- B. רב אשי – משנה את כל התפיסה: אם הכהן עומד על המזבח ומרים דם/קרבן – ודאי שנחשב על המזבח ומקדש.
ולכן גם אם ירים את הדם – לא נחשב שירד,
וכן לגבי הראיה ה1 – אם מרים מהכבש למזבח – עדיין נחשב על המזבח ולא ירד ולכן מקטיר).
אלא כל השאלה היתה אם עומד על רצפת העזרה ומחזיק את הקרבן/דם מעל אוויר המזבח, ובזה נשארים בתיקו.
[1] למה לא הקשו גם מעולת העוף? אולי כי שם ברור שאפשר לתרץ כפי שתרצו שממצה בלי להגביה, כי שם אכן צריך רק מיצוי ללא הזאה).
[2] לכאורה בשלב הקושיא מזים מדם החטאת הזאת רק אם הניחו אותה פיזית על המזבח (כי אחרת – זה רק באוויר ולא מקדש). ומזה מקשים – ברגע שירים כדי להזות – הרי נחשב כאילו ירד, אז איך מזים?
