(נד: במשנה – נה: 2 שורות מלמטה)
שאר קודשי קודשים
(במשניות האחרונות – במשנה א – חטאות הפנימיות, במשנה ב – חטאת חיצונית במשנה ג – עולה, ועכשיו – שלמי ציבור ואשם, ובהמשך – קדשים קלים (איל נזיר ותודה, ושלמים)).
חלק א – משנת שלמי ציבור ואשם
א. המשנה – שלמי ציבור (שני כבשי עצרת) ואשמות:
A. סוגי האשמות:
1. גזילות (כפר נשבע לשקר והודה)
2. מעילות (מעל בשוגג)
3. שפחה חרופה (ישראל שבא עליה). (היא: רי"ש – שפחה כנענית שיוחדה לע"ע, ר"ע – חציה שפחה חציה בת חורין שנתקדשה בחציה לע"ע)
4. נזיר (שנטמא ומתחיל מחדש)
5. אשם מצורע (ביום השמיני לטהרתו)
6. אשם תלוי – המסופק אם עבר על חטא (שבודאו יש בזדונו כרת ושגגתו חטאת)
B. פרטי עבודתם: שחיטה וקבלה בצפון, זריקה שתיים שהן ארבע, נאכלים לזכרי כהונה בעזרה, ליום ולילה (מדרבנן – עד חצות).
ב. המקור לצפון
באשמות – למדנו במט. (היקש שחטאת ולעולה).
A. בשלמי ציבור –
1. רבה בר רב חנן – היקש לחטאת – "ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת, ושני כבשים בני שנה לזבח שלמים".
דחייה – זה היקש מהיקש (שחטאת הוקשה לעולה).
2. רבא – היקש לעולה – "וביום שמחתכם ובמועדיכם… ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם…" (מדובר בשלמי ציבור כיוון שטעונות שיר).
ולומדים מההיקש: 1. שלמי ציבור הם ק"ק. 2. טעונים צפון.
B. ומה נלמד מההיקש לחטאת?
ששלמי ציבור נאכלים רק לזכרי כהונה כחטאת.
מקשה אביי – אם כך גם באיל נזיר (שם גם מוזכר האיל והחטאת יחד) צריך להקיש שרק לזכרים, ובמשנה הבאה נראה שאינו!
1. רבא – שם יש לימוד מיוחד ("ולקח הכהן הזרוע" – משמע שהשאר לכל אדם.
מקשה אביי – אז שלפחות את הזרוע נקיש לחטאת ותאכל רק לזכרי כהונה ולא לנשים (וגם זה לא נכון!) תשובה – 1. קשיא. 2. הזרוע אינה ק"ק אלא קודש ("קודש הוא לכהן").
2. שבדיעבד מספיק 1 מהם לפני התגלחת –
שאמנם לכתחילה צריך להביא את שלושתם לפני התגלחת, בדיעבד – כמו שהזרוע (שלמים) מספיקה לתגלחת, כך גם העולה והחטאת, ויביא את השאר אח"כ].
קדשים קלים
(עד כה בפרק – ק"ק, מכאן – קדשים קלים, ומתחילים בתודה ואיל נזיר (שלמים) שדומים לק"ק בכך שנאכלים ליום ולילה).
חלק ב – משנת תודה ואיל נזיר
א. משנה – תודה ואיל נזיר (נביא ביום טהרתו)
קדשים קלים –
מצד אחד – רש"י – אין בהם מעילה (אך באימורים ודם יש), לא צריכים צפון בשחיטה וקבלה (אלא כל העזרה), נאכלים בכל ירושלים (ולא רק בעזרה) ולכל אדם (ולא רק לזכרי כהונה), והמורם מהם – אותו דבר אלא שנאכל לכהנים (אך לא רק לזכרים (גדולים) שראויים לעבודה, אלא גם נשיהם ובניהם ועבדיהם וכו').
מצד שני – זורקים שתיים שהן ארבע, נאכלים ליום ולילה.
ב. מקור לאכילת קדשים קלים בכל ירושלים
ביום השמיני למילואים – "ואת חזה התנופה ואת שוק התרומה תאכלו במקום טהור, אתה ובניך ובנותיך איתך…", והרי גם קדשי הקדשים (שעיר החטאת ומנחה) נאכלו במקום טהור (בין הקלעים = בעזרה)! אלא שהכוונה למקום קצת פחות טהור – ירושלים (שטהור ממצורע אך טמא בזב).
ואולי הכוונה למחנה לויה (כל הר הבית) שטהור מזב ומצורע, וטמא בטומאת מת?
1. אביי – אכן יש שני לימודים: 1. "ואכלתם אותה במקום קדוש" – רק המנחה (ושעיר בחטאת) בעזרה, ממילא – לחמי התודה (ושאר קודשים קלים) נדחפו לשלב הבא – מחנה לוייה, 2. "…במקום טהור" – מוציאם גם למחנה ישראל.
2. רבא – מסכים לשני הלימודים, אך באופן אחר: 1. "ואכלתם אותה" – מוציא לכאורה קדשים קלים מכל 3 המחנות (שאינו קדוש כלל). 2. "במקום טהור" – דורש טהרה מינימלית – מחנה ישראל.
קושיות לרבא: 1. למה בראשון מוציאים לגמרי, ובשני מכניסים רק רמה אחת? 2. פסוק מפורש שלא אוכלים קדשים קלים חוץ ל-ג מחנות – "לא תוכל לאכול בשעריך… בכורות בקרך וצאנך…". אלא מחוורתא כדאביי.
חלק ג – משנת שלמים
א. המשנה – כנ"ל במשנה הקודמת, אלא שנאכלים לשני ימים ולילה.
ב. מקור לשחיטה בכל העזרה –
A. יש שלושה קרבנות שלמים בויקרא ג: עגל, כבש, עז, ויש מיקום לכל אחד: "ושחטו פתח אוהל מועד" + פעמיים – "ושחט אותו לפני אוהל מועד"
B. הברייתא
ת"ק – "לפני" – מלמד שבכל חצר המשכן/עזרה, וקל וחומר מק"ק שאפשר גם צפון.
ר"א – לא לומדים צפון בקל וחומר (כי אולי לכל סוג אזור משלו), ולכן אחד מה"לפני אוהל מועד" מלמד על צפון.
במאי קמיפלגי? (איך כל אחד דורש את שלושת הפסוקים)
ת"ק | ר"א | |
1. "ושחטו פתח אוהל מועד" | לגופו, (+ בגמרא בהמשך – שצריך שיהיה משכן, שהדלתות יהיו פתוחות). | |
2. "ושחט אותו לפני אוהל מועד" | להכשיר צדדים (צפון ודרום) | צפון |
3. "ושחט אותו לפני אוהל מועד" | לפסול צידי צדדים (רש"י – הלשכות הפתוחות לעזרה, תוס' – השטח שמאחורי האולם) | צדדים |
| ולהתיר צפון – לא צריך פסוק (אלא קו"ח מק"ק). | לאסור צידי צדדים – לא צריך פסוק נפרד (אינם "לפני אוהל מועד"). |
הכשרת ה"צדדים" בעזרה (סוף עמוד ב)
A. בברייתא הקודמת (של הפסוקים) – הפסוק הכשיר צדדים, ופסל צידי צדדים. בברייתא כאן – ניתן להכשיר צידי צדדים אם יש עוד פתח (פשפשין).
B. מיקום הפשפשין –
שלב א – בצד המערבי של האולם.
שלב ב – בפינה המערבית צפוניתדרומית – בשביל הצדדים שבצפון ודרום האולם.
שלב ג – רב – היה גם "לול" (תא מאחורי קה"ק שהיה פתוח) – כדי להכשיר גם מאחורי קה"ק (ועל זה כתוב בדה"י א, כו) ששמו שומרים לפרבר –לפתח שהוא "כלפי בר" (חוץ)).
ג. הצורך בדלתות פתוחות (ב 7+)
a. ביאור הפסוקים – "פתח אוהל מועד" – שדלתות ההיכל יהיו פתוחות, ושהמשכן יהיה בנוי.
b. מה נחשב "דלתות פתוחות"? (ב כמעט שליש תחתון)
1. סגור אך לא נעול = סגור ("פשיטא")
2. וילון – ר' זירא = פתוח (הוילון לצניעות).
3. גובהה – משהו חוצץ (תל עפר, עץ)?
תא שמע – רי"ס בר"י – עשו שני פשפשין (=פתחים) "וגובהן שמונה" מאחורי האולם כדי שגם שם יחשב "לפני אוהל מועד".
לכאורה גובה 8 אינו גובה הפתח (שהרי פתחים בממקדש היו בדר"כ 20 אמה), אלא מחציה שלא ייכנסו – מכאן ראיה שמחיצה לא מפריעה!
דחייה – הכוונה לגובה הפתח (ופשפשין לא צריכים 20 אמה).
ולגבי מחיצה – אין תשובה.
