זבחים מה – גמרא דף יומי

Download

(מה. במשנה – מו. 2+)

(הקדמה: באכילת פיגול, אכילת נותר וטמא שאוכל קודש – יש כרת. בטהור שאוכל קודש טמא – רק לאו).

חלק א – קודשי גויים

א. משנה וברייתא:

גוי יכול לנדור ולנדוב קרבנות (ויקרא כב – "איש איש… אשר יקריב קרבנו לכל נדריהם… אשר יקריבו לה'" – לרבות גויים). יש מחלוקת תנאים אם רק עולה או גם שלמים ותודה. לגוי מותר לשחוט מחוץ למקדש.

לר' יוסי הקרבן שלו כשל יהודי ("אשר יקריבו לה'", זה באמת קודשי ה').

לרבנן (ר' שמעון) יש הבדלים: אין בו עונש על פיגול, נותר וטמא(טמא שאכל קודש טהור – כרת, טהור שאכל קודש טמא – מלקות), ואין בו כרת על שחיטה בחוץ.

והברייתא מוסיפה עוד הבדלים: לא מועלים בהם (בקודשי מזבח), ואין עושים תמורה, והם לא יכולים לנדור נסכים בפני עצמם (אך הקרבן כן חייב בנסכים).

ב. מקורות לרבנן:

מעילה – נלמד גזירה שווה מתרומה (ששם נאמר "ולא יחללו את קדשי בני ישראל"),

וכפי שתרומה היא קדושת הגוף, כך למדים רק לקדשי מזבח, אך בקודשי דמים מועלים.

טומאה – "וינזרו מקודשי בני ישראל".

נותר – גזירה שווה "חילול חילול" מטומאה.

פיגול – גזירה שווה "עוון עוון" מנותר.

תמורה –

מעשר דגן (בני ישראל) > היקש מעשר בהמה > היקש לתמורה.

והרי בקודשים לא לומדים היקש מהיקש?

1.      מעשר דגן הוא חולין, (בהנחה שזה הולך לפי הראשון בשרשרת, מחלוקת בדף נ.)

2.      מעשר בהמה לא נלמד מהיקש, אלא פשוט כי הוא חובה, וגויים לא שייכים בחובות.

נסכים – בפרשיית נסכים כתובים נסכים הבאים עם קרבן עולה, ושם נאמר בסוף –

"כָּכָה יֵעָשֶׂה לַשּׁוֹר הָאֶחָד… כָּל הָאֶזְרָחיַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לַה'" (במדבר טו, יא-יג).

מ"ככה יעשה לשור" לומדים שנסכים שקרבים עם הקרבן הם חובת הקרבן, ולא משנה מי המקריב (אם הגוי הביא לזה כסף – מעולה, אם לא – מביאים משל הציבור).

מ"יעשה ככה את אלה" לומדים שניתן להביא גם נסכים בנדבה, אך זה רק "האזרח" ולא גוי.

ג. ריצוי ציץ על דם טמא של קרבן של גוי

ברייתא:

קרבן, אימורים או דם שנטמא – פסולים. לגבי האימורים יש דין מיוחד של "אם עלו לא ירדו". לגבי הדם גם יש דין מיוחד של "ציץ מרצה" – שאם כבר זרקו את הדם, הזריקה כשרה וגם הבשר והאימורים כשרים ("וְהָיָה עַל מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל  מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'" (שמות כח, לח)).

רבנן גזרו שאם בקרבן יחיד זרקו במזיד – מדרבנן הבשר אסור באכילה (אך הקרבן מכפר ומקטירים את האימורים). אך בקרבן ציבור לא גזרו.

מה עם קרבן של גוי?

בברייתא – אין ריצוי ציץ, ואם נטמא ונזרק הדם – פסול.

רבנן ודאי יסכימו לזה, אך מה דעת ר' יוסי (שלדעתו קרבן גוי זהה לקרבן יהודי)

רבנן לפני רב פפא – יש ריצוי,

רב פפא עצמו ורב אשי – גם לר' יוסי אין ריצוי

[מקור:

1. רב פפא – "להם" ולא לגויים.

(דחייה – אם כך אז שר' יוסי יאמר שגם דין אכילת קרבן בטומאה לא יהיה שייך אצל גוי כי כתוב שם "להם").

2. רב אשי – לא שייך מושג של ריצוי אצל גויים].

(מה: במשנה)

חלק ב – משנה: איסור נותר וטומאה שייך בכל חלקי וסוגי הקרבנות

רבנן – בניגוד לאיסור פיגול, כאן לא צריך דבר שיש לו מתיר,

לכן חייב גם בקומץ, לבונה וקטורת וכו'. אך בדם אין כרת (נראה מקור בדף מו.).

ר"ש – יש כרת רק בדבר שראוי לאכילה (קומץ כן, קטורת ועצים לא).

ברייתא –

א. מקור

לכאורה אם בפיגול מקלים בדבר שאין לו מתיר, כל שכן שיש להקל בטומאה,

[פיגול חמור מאכילה בטומאה ב:

1. בשוגג: בפיגול חטאת קבועה, בטומאה עולה ויורד.

2. בשוגג: בפיגול חייב חטאת גם ללא ידיעה לפני כן, בטומאה חייב לדעת לפני כן שטמא.

3. פיגול לא הותר אף פעם, טומאה הותרה בציבור (ובפסח – מותר גם לאכול בטומאה).

תלמוד לומר בפסוק של אכילה בטומאה:

"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה'" (ויקרא כב, ב) – כל סוג של קודש.

          זה בטומאה. מה עם נותר? נלמד מהפסוק של טומאה. איך?

1.      גזירה שווה נותר מטומאה ("חילול חילול").

                     ולמה לא ללמוד נותר מפיגול? (גם שם יש גזירה שווה "עוון עוון")

כי נותר דומה יותר לטומאה: גוף, לא צריך זריקה, לא צריך כולו.

והרי נותר דומה לפיגול ב5 דברים: לא הותר, הציץ לא עוזר, נאמר בטהור, קשור לזמן, הפסול בקרבן עצמו!

2.      תני לוי – מהפסוק עצמו של טומאה:

ולא יחללו – בשני חילולים הכתוב מדבר – טומאה ונותר.

ב. הגבלה

אמנם חייבים גם על דבר שאין לו מתיר,

אבל – צריך שהמתיר ייקרב

כלומר – דבר שיש לו מתיר (אימורים, בשר, שיירי מנחה) – רק אם אוכלו בטומאה לאחר שקרב המתיר חייב עליו כרת.

דבר שאין לו מתיר, למשל קומץ, חייב עליו רק משיקדש בכלי.

מקור – הפסוק שאחרי הפסוק הנ"ל:

"אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה'" (שם ג).

נספח – סיכום השלישייה פיגול נותר וטמא

[1] ל – כולו, לפי ביאור ר"ח בתוספות.

[2] ל – כולו, לפי ביאור ר"ח בתוספות.

[3] קצת קשה להבין, שכן זה לא עוד תכונה שמשותפת לפיגול ונותר ואין בטומאה, אלא זה עצם ההגדרה של הפסולים השונים – שטומאה היא טומאה והשאר לא. זה כמו שנאמר שטומאה ונותר דומים זה לזה בכך ששניהם לא פיגול… וראה בשוטנשטיין שהסביר שפיגול ונותר זה מושג שקשור רק לפסול הקרבן. טומאה לעומת זאת זה מושג כללי, ולכן זה כן תכונה לומר שפיגול ונותר לא שייכים לטומאה.

[4] קצת קשה להבין, שכן זה לא עוד תכונה שמשותפת לפיגול ונותר ואין בטומאה, אלא זה עצם ההגדרה של הפסולים השונים – שטומאה היא טומאה והשאר לא. זה כמו שנאמר שטומאה ונותר דומים זה לזה בכך ששניהם לא פיגול… וראה בשוטנשטיין שהסביר שפיגול ונותר זה מושג שקשור רק לפסול הקרבן. טומאה לעומת זאת זה מושג כללי, ולכן זה כן תכונה לומר שפיגול ונותר לא שייכים לטומאה.