סיכום הדף היומי זבחים דף מ
_לט. 6 שורות מלמטה – מא: 6 שורות מלמעלה)
המקור לחטאות הפנימיות – שמתנות הדם מעכבות
חלק א – הברייתא המרכזית – סיכום
מה מעכב – 1. "ועשה… כשאר עשה" – הציווי הנוסף מלמד שההזאות מעכבות, "כן יעשה" – שנתינות הדם מעכבות. 5. "וכפר… ונסלח" – אך סמיכה ושיריים לא מעכבות.
באלו קרבנות – 3. "לפר" – גם פר כהן. 2. "לפר" – פר יו"כ. 3. "החטאת" – שעירי ע"ז ("לו" – ולא שעירי ר"ח ורגלים).
חלק ב – ביאור חלקי הברייתא
א. "ועשה כאשר עשה" –
a. למה דווקא להזאות? כי מעכבות בפרה ונגעים.
b. למה לא ניתן ללמוד מהציווי הכפול גם לנתינות הדם?
1. רב ירמיה – כר"ש שלומד מהציווי הכפול את זה שצריך 4 קרנות, ולכן צריך לימוד נוסף לעכב (ור"י לומד 4 קרנות מ"באהל מועד", ומ"וכן יעשה" לומד לסמיכה ושיריים ליו"כ (ור"ש ילמד זאת מהמקורות בנב.)).
2. אביי – לא כל מה שכלול בציווי הכפול נלמד לעכב (הראיה מסמיכה ושיירי הדם), אלא רק מה שמעכב גם במקום אחר.
ב. "לפר"
A. שיטה א (הברייתא ורבי) – לפר יו"כ
1. ר"נ בי"צ – מלמד שהמתנות מעכבות (כי מ"חוק" ניתן ללמוד רק להזאות שבתוך קה"ק (ע"פ ר"י).
דחוה רב פפא – זה יילמד מ"וכילה מכפר על הקודש".
2. רב פפא – מלמד על "את" (גם אם יש יבלת), "דם" ו"טבילה" (שצריך כמות מספיקה בהתחלה ובסוף).
[הברייתא של רבי "לפר"– לפר יו"כ "לכל מה שאמור בעניין"].
הגמרא בדף מ: – רבי מסייע לרב פפא.
הגמרא בדף מא: (רב הונא בר"נ) – רבי לא כרב פפא (כי לרבי לומד מ"לפר" שגם מעכב ביו"כ]
B. שיטה ב – ר' ישמעאל – לפר העלם דבר
1. למה סובר שזה לא מלמד לפר יו"כ?
כי את "את, דם ואצבע" ילמד מפר כהן, מכך ששניהם פרים.
[המקור ללימוד מכך ששניהם פרים – קל וחומר משני קרבנות אחרים שאינם אותו מינים ובכ"ז דיניהם בתורה זהים (שאין להם עוד מכנה משותף): 1. פר ושעיר יו"כ. 2. פר העלם דבר ושיעיר ע"ז. שתי אלו נדחים כי יש להם מכנה משותף נוסף (קה"ק, עבירות ידועות). 3. פר העלם + שעיר יו"כ.
2. מה לומדים מ"לפר"
ללמד שבפר העלם מקטירים גם את יותרת הכבד והכליות, ולמרות שיכולנו ללמוד זאת מההיקש, לומדים גם מ"לפר" גדי שלא יחשב כהיקש, ונוכל ללמוד בהיקש לשעירי ע"ז.
[איזה היקש לשעירי ע"ז – בברייתא שלנו "החטאת", בברייתא נוספת – "וחטאתם… על שגגתם".
למה צריך היקש נוסף? גם ההיקש וגם "לפר" באים לפתור את הבעיה שהאימורים לא כתובים במפורש בפר העלם (תוס').
ג. שעיר יום כיפור
שמעכב – מהמקורות לעיל לגבי פר (חוקת, וכילה מכפר את הקודש).
את, דם וטבילה – לשיטת רי"ש – לימוד משעיר ע"ז (ששניהם שעירים).
תוספות
הפסוקים
פר כהן משיח (ויקרא ד) –
ג אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא לְאַשְׁמַת הָעָם, וְהִקְרִיב עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא פַּר בֶּן-בָּקָר תָּמִים לַה' לְחַטָּאת. ה וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד. ו וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת-אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וְהִזָּה מִן–הַדָּם שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֶת-פְּנֵי פָּרֹכֶת הַקֹּדֶשׁ. ז וְנָתַן הַכֹּהֵן מִן–הַדָּם עַל–קַרְנוֹת מִזְבַּח קְטֹרֶת הַסַּמִּים לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל-דַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל-יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. ח וְאֶת-כָּל-חֵלֶב פַּר הַחַטָּאת יָרִים מִמֶּנּוּ אֶת-הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה עַל-הַקֶּרֶב וְאֵת כָּל-הַחֵלֶב אֲשֶׁר עַל-הַקֶּרֶב. ט וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת-הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל-הַכְּסָלִים וְאֶת-הַיֹּתֶרֶת עַל–הַכָּבֵד עַל-הַכְּלָיוֹת יְסִירֶנָּה. י כַּאֲשֶׁר יוּרַם, מִשּׁוֹר זֶבַח הַשְּׁלָמִים; וְהִקְטִירָם, הַכֹּהֵן, עַל, מִזְבַּח הָעֹלָה.
פר העלם דבר של ציבור (ויקרא ד)
יג וְאִם כָּל-עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל-מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא-תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ. יד וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן-בָּקָר לְחַטָּאת… טז וְהֵבִיא הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר אֶל-אֹהֶל מוֹעֵד. יז וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶצְבָּעוֹ מִן–הַדָּם וְהִזָּה שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי ה' אֵת פְּנֵי הַפָּרֹכֶת. יח וּמִן–הַדָּם יִתֵּן עַל–קַרְנֹת הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי ה' אֲשֶׁר בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאֵת כָּל-הַדָּם יִשְׁפֹּךְ אֶל-יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה אֲשֶׁר-פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד.יט וְאֵת כָּל–חֶלְבּוֹ יָרִים מִמֶּנּוּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה.
ובסוף שם כתוב –
כ וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה–לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם.
עוד קרבנות פנימיים
שעיר ע"ז (במדבר ט"ו, מקביל להעלם דבר של ציבור, רק בע"ז) –
כב וְכִי תִשְׁגּוּ וְלֹא תַעֲשׂוּ אֵת כָּל-הַמִּצְוֹת הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-דִּבֶּר ה' אֶל-מֹשֶׁה. כג אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֲלֵיכֶם בְּיַד-מֹשֶׁה מִן-הַיּוֹם אֲשֶׁר צִוָּה ה' וָהָלְאָה לְדֹרֹתֵיכֶם. כד וְהָיָה אִם מֵעֵינֵי הָעֵדָה נֶעֶשְׂתָה לִשְׁגָגָה וְעָשׂוּ כָל-הָעֵדָה פַּר בֶּן-בָּקָר אֶחָד לְעֹלָה לְרֵיחַ נִיחֹחַ לַה' וּמִנְחָתוֹ וְנִסְכּוֹ כַּמִּשְׁפָּט וּשְׂעִיר–עִזִּים אֶחָד לְחַטָּת. כה וְכִפֶּר הַכֹּהֵן עַל-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִסְלַח לָהֶם כִּי–שְׁגָגָה הִוא וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת–קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם לִפְנֵי ה' עַל-שִׁגְגָתָם.
פר ושעיר של יום כיפור (ויקרא ט"ז)
יח וְיָצָא אֶל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי-ה' וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל-קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. יט וְהִזָּה עָלָיו מִן-הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
טבלה מסכמת
הפסוק | הדרשה בברייתא א | הסבר/דיון הברייתא לדרשה (עד סוף לט:) | דיונים בגמרא | תתי דיונים בגמרא | תתי תתי דיונים |
א. "ועשה… כאשר עשה" | הכפילות באה ללמד שההזאות מעכבות | ואולי רק 7 ההזאות מעכבות, שכן הן מעכבות בכל מקום | 7 ההזאות מעכבות בכל מקום – רב פפא – בפרה (“חוקה") ונגעים "זאת תהיה תורת…”).
|
|
|
"כן יעשה" | שגם ד' קרנות מעכב |
| למה את ה-7 למדנו מעצם הכפילות, ול-4 לא מספיקה הכפילות? 1. רב ירמיה – הברייתא כר"ש, שמהכפילות "קרנות + קרנות" לומדים שצריך 4, ולכן צריך מקור נוסף לעיכוב. (אך ר"י – “באהל מועד" – כל מה ששם = 4). 2. אביי – (אמצע א) עצם הכפילות לא מספיקה, שהרי סמיכה ושיריים הוכפלו ולא מעכבים שהרי לא מעכבים בשאר הקרבנות,אז אולי גם ד' קרנות.
| שאלות לרב ירמיה – 1. לר"י – מה לומדים מ"וכן יעשה"? לפר יו"כ, ויוצא שיש שני לימודים בפסוק שלנו – “לפר" – שעבודות שמעכבות כפרה – ראה שורה הבאה. "וכן יעשה" – גם עבודות שלא מעכבות כפרה (סמיכה ושיריים).
2. לר"ש – מה לומד מ"באוהל מועד" (הרי כתוב "לפני ה'”) – שאם נפחתה התיקרה לא מזה. (ור"י – “אשר באהול מועד"). |
|
ב. "לפר" (כמעט שליש תחתון) | הברייתא הראשונה – פר יו"כ.
רי"ש ברייתא בהמשך–פר העלם דבר.
| (בפשטות הכוונה לפר הציבור, אך נדרש כי מיותר) | 1. ר"נ בי"צ – שכל מתנות הדם מעכבות. (ר"י – חוקה – הסדר מעכב רק בעבודות שבבגדי לבן (קה"ק)) מ"חוקה" שכתובה ביו"כ לומדים לעבודות שבקה"ק (בגדי לבן). מ"לפר" אצלנו – לומדים גם לעבודות בבגדי זהב.
דחייה – ברייתא ב “נלמד מ"וכילה מכפר את הקודש" שהכל מעכב (ר"ע – עד הזריקות, ר"י – עד שיירי הדם).
2. רב פפא – ללמוד הלכות נוספות מ: "את", “דם", “טבילה". | (עמוד ב) לימודי "את דם וטבילה" למשל בפר הכהן – "וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת-אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם", אך ביום כיפור – וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל-קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. א. מה לומדים: את – את הטפל לאצבעו. טבילה בדם – שיהיה מראש שיעור דם לטבילה, ושגם אח"כ יכניס את כל אצבעו ולא יספג.
ב. תניא כותיה דרב פפא (ברייתא ג) "לפר" – רבי– לפר יו"כ לכל מה שאמור בעניין – כלומר גם להלכות נוספות ולא רק לעיכוב מה שכבר כתוב. רי"ש – לפר העלם דבר (כפשוטו). | (אמצע ב) א. A. דחיית רי"ש את רבי בברייתא – ניתן ללמוד פר יו"כ לפר העלם גם בלי "לפר", מעצם ההשוואה במיניהם (* – וששניהם קרבן פנימי): "ומה במקום שלא השווה את (מין) הקרבן לקרבן, השווה מעשים”: למה הכוונה – 1. פר ושעיר של יו"כ. דחייה – שניהם נכנסים לקה"ק. 2. פר העלם דבר ושעירי ע"ז. דחייה – שניהם מכפרים על עבירה ידועה (בניגוד לפר יו"כ שמכפר כשלא היתה ידיעה בסוף). 3. פר העלם ושעיר יו"כ.
קל וחומר שיש להשוות את פר העלם לפר כהן.
[B. אגב – וכך גם נלמד שעיר יו"כ משעיר ע"ז – שגם בו יש "את, דם וטבילה”. והרי שעירי ע"ז למדו דין זה מהיקש (שורה ד), ואיך חוזרים ומלמדים בק"ו? רב פפא – רי"ש סובר שכן!
ב. רי"ש – לפר העלם. הרי זה נושא הפסוק,מה זה מוסיף? רב פפא – נכתב כדי שילמדו הקטרת היותרת ושתי הכליות מפר כהן –> לפר העלם –> לשעירי ע"ז. (יכל להילמד בפר העלם מההיקש לפר כהן, אך אז לא יכולנו ללמוד לשעירי ע"ז, כי לא עושים היקש מהיקש. תוס' – זה נלמד מ”כאשר יורם” ע”י “אם אינו עניין”)). (אמצע מא.) תניא כוותיה דרב פפא (ברייתא ד)– בסוף שעירי ע"ז: "וְהֵם הֵבִיאוּ אֶת-קָרְבָּנָם אִשֶּׁה לַה' וְחַטָּאתָם (=שעירי ע"ז) לִפְנֵי ה' עַל-שִׁגְגָתָם (=פר העלם)”. וההיקש מלמד כנ"ל. [(מא. 4-) ולמה לא נלמד מ"החטאת" (שורה ד)? רב פפא – כי זה רק להזאות (+הקטרת החלב) שכתובות בפירוש בפר העלם, אך לא לדברים שנלמדו מ"לפר". מקשה רב הונא בר"נ (לפי תוס') – למה שלא נלמד גם על דברים שנלמדו מ"לפר"? הרי כמו שלרבי שלומד מ"לפר" את כל ההלכות לפר יו"כ (גם יותרת), ואז ממילא לומד לפר העלם את היותרת מ"כאשר יורם", ומשם לשעירי ע"ז מ"החטאת", למה לרי"ש צריך שני לימודי "חטאת" ללמד לשעירי ע"ז? תשובה – זאת מחלוקת תנאים.
|
ג. "כאשר עשה לפר" | לפר כהן משיח – שגם שם מעכב. |
|
|
|
|
ד. "החטאת… לו" | "החטאת" לרבות שעירי עבודה זרה,
"לו" – דווקא הם ולא שעירי ראש חודש. | בפרשיית שעירי ע"ז לא כתוב הזיה על הפרוכת ועל מזבח הזהב ושריפה, אלא רק "שעיר עזים אחד לחטאת". (עדיף לרבות לחטאת שמכפרת על עבירה ידועה, ואילו הם כשאין ידיעה בתחילה וסוף).
|
|
|
|
ו. "וכפר… ונסלח" | שהסמיכה ושיירי הדם לא מעכבים | (ולמה הם לא וההזאות והנתינות כן? כי זריקת הדם מעכבת בכל מקום, |
|
|
|
אודות החטאות הפנימיות (מתוך ויקיפדיה)
פר העלם דבר של ציבור – קורבן כפרה על הסנהדרין, במקרה שהורו הלכה מוטעית ובעקבותיה הציבור נכשל באיסור כרת. קורבן זה הוא "חטאת פנימית", ודמו ניתן על הפרוכת ומזבח הזהב. קיימת מחלוקת בין התנאים בשאלה מיהו המביא את הקורבן: האם בית הדין עצמו, או כל אחד משנים עשר שבטי ישראל, או גם בית הדין וגם השבטים. הרמב"ם הכריע להלכה כדעה האמצעית.
פר ושעיר עבודה זרה – כאשר הסנהדרין הורו הלכה מוטעית שהכשילה את הציבור באיסור עבודה זרה. הציבור מביא, בנוסף על הפרים המובאים בעבירה רגילה שיש עליה כרת, כמתואר לעיל, גם שעירים.
פר כהן גדול (שם אחר בספרות ההלכה: "פר הבא על כל המצוות") – קורבן כפרה על הכהן הגדול, במקרה שהוא טעה בהוראת הלכה שלא כדין, ובעקבותיה הוא עצמו נכשל באיסור כרת. קורבן זה מבטא את מעמדו המיוחד של הכהן הגדול בהוראת התורה (בדומה ל"רב ראשי" בימינו).
פר ושעיר של יום הכיפורים – פעם בשנה, ביום הכיפורים, הכהן הגדול מקריב פר לכפר על חטאיו, ושעיר עיזים של כלל הציבור לכפר על חטאי הציבור. דמם של קורבנות אלו מובא, בנוסף להזאות על הפרוכת ומזבח הזהב כשאר החטאות הפנימיות, גם לתוך קודש הקודשים, המקום בו היה ארון הברית ובתוכו לוחות הברית.
תהליך ההקרבה בחטאת פנימית
הקרבתה של חטאת פנימית שונה בכמה פרטים מזו של חטאת חיצונית:
1. סמיכה – סמיכה נוהגת בחטאת פנימית של יחיד – פר כהן משיח ופר יום הכיפורים. כמו כן יש סמיכה בפר העלם דבר של ציבור, וזהו דבר חריג, שכן בדרך כלל אין סמיכה בקורבנות הציבור (פרט לקורבן זה ולשעיר המשתלח לעזאזל ביום הכיפורים).
2. שחיטה וקבלת הדם – כמו בחטאת חיצונית.
3. הולכת הדם נעשית אל ההיכל, ולא למזבח החיצון.
4. נתינת הדם באצבעו של הכהן, תחילה שבע פעמים על הפרוכת המבדילה בין ההיכל לקודש הקודשים, ולאחר מכן על ארבע קרנותיו של מזבח הזהב שבהיכל, המשמש בדרך כלל להקטרת קטורת בלבד.
בפר ובשעיר של יום הכיפורים סדר נתינת הדם שונה: תחילה הכהן הגדול נכנס לקודש הקודשים, ומזה שמונה פעמים מדם הפר על הכפורת המשמשת כמכסה לארון הברית (ההזאה הראשונה – כלפי מעלה, ושבע האחרונות – כלפי מטה). לאחר מכן הוא יוצא להיכל ומזה שמונה פעמים על הפרוכת. שוב נכנס הכהן הגדול לקודש הקודשים, ומזה מדם השעיר כפי שהיזה מדם הפר, ויוצא ומזה שוב על הפרוכת באותה צורה. לאחר מכן הכהן הגדול מערבב את דם הפר עם דם השעיר, ונותן מן הדם המעורב על ארבע קרנותיו של מזבח הזהב שבהיכל, ועוד שבע פעמים על גגו (סך הכל ארבעים ושלוש הזאות: שש עשרה מהפר, שש עשרה מהשעיר, ואחת עשרה ביחד).
5. שפיכת שיריים – הכהן יוצא מן ההיכל, ושופך את הדם הנשאר במזרק במקום מיוחד ביסוד המזבח החיצון העומד בעזרה. שפיכה זו נעשית בצידו המערבי, הקרוב יותר להיכל, ולא בצידו הדרומי כמו בשיירי דם חטאת חיצונית.
6. הקטרת אימורים – הקטרה זו נעשית בחטאת פנימית בדיוק כמו בחיצונית, על המזבח החיצון שבעזרה.
7. שריפת הבשר – מיוחד הוא דינו של בשר החטאת הפנימית: בשר זה אינו נאכל על ידי הכהנים כמו בחטאת חיצונית, ואף אינו מוקטר על המזבח (כמו בקורבן עולה). יש להוציא אותו אל מחוץ לירושלים ושם הוא נשרף. שריפה זו איננה נחשבת כהקרבת קורבן, שהרי רק בית המקדש עצמו משמש להקרבת קורבנות, ולא כל שטח אחר מחוצה לו. שריפה זו נועדה בעיקרה לכילוי הבשר, מעין סילוק פסולת. מטעם זה, השריפה מתבצעת בבית הדשן, המקום בו מרכזים הכהנים את האפר המצטבר מדי יום על המזבח.
התורה קובעת שהאישים העוסקים בהוצאת החטאות הפנימיות אל מקום שריפתן וכן העוסקים בשריפה עצמה נטמאים למשך יום אחד. גם דין זה מבליט את הדבר ששריפה זו איננה נחשבת כהעלאת קורבן.
