(כה. במשנה – כה: 😎
דינים בקבלת הדם
"וְלָקַח הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ מִדַּם הַפָּר וְהֵבִיא אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד" (ויקרא ד, ה, לגבי פר כהן משיח).
המשנה, הברייתות והאמוראים לומדים מכאן 2 דינים:
א. הפר – הדם העיקרי של הפר, כלומר דם הנפש.
(יש שלושה שלבים בדם: דם העור, דם הנפש, דם התמצית).
ב. שצריך שהדם יכנס ישירות לכלי.
דין זה מתחלק לשלוש הלכות ולימודים.
a. משנה וברייתא – שאם נשפך הדם לפני הקבלה – פסול(אם נשפך אחרי הקבלה כשר, ואוספים בכלי וזורקים למזבח).
מקור: "מדם הפר" => "דם מהפר", ולא מהרצפה.
ולא ניתן לפרש "מדם הפר", שלא צריך את הכולו, כי לכתחילה כן צריך את כולו.
(מקור שצריך את כולו משני פסוקים אחר כך: "וְאֵת כָּלדַּם הַפָּר יִשְׁפֹּךְ אֶל יְסוֹד מִזְבַּח הָעֹלָה" אם אינו עניין לשפיכת שארית הדם (שהרי לא שופך את הכל אלא רק את השארית), תנהו עניין לקבלת הדם).
b. ר"י-שמואל – שאחרי השחיטה יגביה את הסכין, שלא יטוף דם מהסכין לכלי.
מקור: "מדם הפר", ולא מדבר אחר כמו הסכין.
[ולמה צריך גם את המקור הקודם? כי אולי רק על כלי אחר (כמו סכין) פוסל, אך מהרצפה אולי לא, קמ"ל שכן (תוספות)].
ומה עושים עם דם הסכין? מקנח בגב הכלי, (רדב"ז – ואחר כך ישפוך ליסוד המזבח יחד עם השיריים).
(כה. 2-)
c. רב חסדא – צריך לשים את הצוואר מעל הכלי כשוחט, כדי שיכנס הדם ישירות לכלי, כי כאמור – צריך ישירות לכלי ואפילו לא דרך האוויר שליד הכלי.
נכנס לאוויר הכלי – נחשב כנכנס לכלי עצמו, וגם אם נשבר הכלי – כשר (ויאספו בכלי אחר ויזרקו).
שואל ר' אסי – נכנס לאוויר שמעל הכלי, האם נחשב כנכנס לכלי?
נפק"מ(למסקנת הגמרא, ששאל על שני דברים)
1. אם יקחו את הכלי כשהדם באוויר, האם כבר כשר?
2. אם יישבר הכלי כשהדם באוויר, האם כבר כשר?
ראיות שנחשב
1. רבה בהמשך – מהנושא שלנו: הרי הדם צריך להיכנס ישירות לכלי, והרי תמיד עובר קודם קצת באוויר שמעל הכלי, וזה בכל זאת נחשב ישירות. מכאן שגם האוויר שמעל הכלי נחשב ככלי.
(הראיות הבאות הן ממי חטאת. מי חטאת צריכי למלא ישירות ממעיין: או להכניס את הכלי למים, או לתת למים לזרום לתוך הכלי (ויכול לזרום דרך דבר המקבל טומאה, בתנאי שהסוף יהיה בדבר שלא מקבל טומאה. וצריך לשאוב כך מראש לשם מי חטאת, אך אם מילאו ורק אחר כך חשבו להשתמש למי חטאת – פסולים).
2. ברייתא – מים נופלים בצוק, עוברים קצת באוויר בקו האופקי ונכנסים לכלי. אם מראש שמו כך את הכלי – כשר. אם הכלי סתם לאיסוף מים רגילים – פסול. ואם שם כלי באוויר מעל הכלי התחתון – גם פסול, כי ברגע שעברו המים מעל הכלי התחתון נחשב שכבר נכנסו אליו.
זה ראיה למקרה שהכלי התחתון עדיין שם, אך אם נשבר אולי לא (מים שלא עתידים לנוח).
3. משנה בפרה – מים יורדים במדרון, ועוברים על משהו כדי להיכנס לכלי (ובכלי עוברים קצת באוויר אופקית ואז נכנסים).
אם אותו משהו מקבל טומאה (כמו יד, עלה מאכל) – פוסל, כי הסוף היה דבר המקבל טומאה.
והרי המים עוברים גם באוויר, אז לא יצאו ישירות מהיד לכלי…
אלא מכאן ראיה שהאוויר כבר נחשב כנכנסו לכלי.
(כה: 😎
ג. הקרבן צריך להישאר תמים גם בקבלה
כלומר, אומר רבי – הצורם את אוזן הפר לאחר שחיטה ולפני קבלה – פוסל.
מקור: "ולקח… מדם הפר" – פר שהיה כבר (כשנשאר בתמימותו).
מה לגבי קודשים קלים?
ברייתא – לגבי קרבן פסח:
"שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ (שמות יב, ה) – "כל הוויותיו יהיו כשעת שחיטה" (ע"פ גרסת חוק נתן)
ומבין רבא – שגם בקודשים קלים צריך להישאר תמים, ולא רק בקבלה אלא אפילו בזריקה.
דחייה – אין מכאן ראיה לתמימות, רק לבן שנה.
שהרי בברייתא אחרת – אומר ר' יהושע שניתן לזרוק גם אם נשאר מהקרבן רק כזית (הכי בעל מון שיש…).
לכן לסיכום:
בקבלה צריך להישאר תמים (רבי) (וסביר שכך גם בקדשים קלים) ,
בזריקה כבר לא צריך להישאר תמים (כר' יהושע בברייתא).
