להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת ערכין לחץ כאן.
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
(תחילת פרק האומר עד כ. במשנה)
היום אנחנו עוזבים את ערכין, ולומדים על נדר דמים.
בכל מה שנראה היום מטרת הגמרא פשוט לברר למה הנודר התכוון (בנדרים – הלך אחר לשון בני אדם).
חלק א – האומר משקלי עלי
הנודר לתת משקלו –
מודד את משקלו, ואז נותן את אותו המשקל בחומר:
אם פירש כסף – כסף, אם זהב – זהב.
מה החידוש בכסף וזהב?
ללמד שאם סתם – מדייקת הגמרא – נותן כלשהו, כלומר איזשהו חומר שרגילים שלקול אותו.
[וכן אמרו:
1. רחבה – במקום ששוקלים כופר (זפת) נותן זפת.
והחידוש: אפילו שיש ששוקלים ויש שלא.
2. רב פפא: במקום ששוקלים בצלים יכול לתת בצלים.
והחידוש: אפילו שכששוקלים מוסיפים עוד 2-3 ליתר ביטחון, זה עדיין נחשב דבר ששוקלים.
אך מצד שני – מעשה באימא של ירמטיה שנדרה משקלה של בתה סתם, ונתנה בזהב.
מעשה לסתור?
תשובה : אם הנודר אדם חשוב, נותן לפי כבודו.
(יט. שליש תחתון)
חלק ב – קומתי עלי
א. רב יהודה: קומתי עלי – נותן שרביט (מוט) של חומר שפירש (זהב, כסף, ובסתם – אפילו עץ) – שיכול לעמוד זקוף בגובהו.
אמר "מלוא קומתי" – רב יהודה – אפשר שרביט דק יותר (שנכפף).
אך בברייתא: גם במלוא קומתי נותן שאינו נכפף!
תשובה: רב יהודה כר"ע, שאם הוסיף מילה מיותרת ("מלוא") – בא להקל על עצמו.
[ב"ב סד. – מי שמוכר בית לא כלל את הבור.
לחכמים – גם השאיר לעצמו דרך.
לר"ע – לא השאיר לעצמו דרך, אא"כ אמר שלא כולל את הבור (שכיון שאמר משהו מיותר, כנראה התכוון להשאיר לעצמו עוד משהו)].
(יט. 1-)
ב. איבעיא להו:
אמר עומדי, רוחבו, ישיבתו, עוביו, היקפו? תיקו.
(יט: 3+ – חוזרים למשנה (משקל))
חלק ג – משקל ידי/רגלי
א. איך מודדים?
במשנה ויותר מפורט בברייתא:
ר"י – מודד את נפח היד עד הכתף (בעזר חבית מים),
וממלא באותו נפח בשר חמור עם עצמות וגידים,
ונותן כמשקל בשר החמור.
(ולמה חמור? כי המבנה דומה לשל אדם (רמז: אשר בשר חמורים בשרם (יחזקאל)).
רי"ס – איך יאמוד בשר חמור עם עצמות וגידים שדומה ליחסים ביניהם בבשר אדם?
אלא לפי אומדנא? אז כבר תעשה הכל באומדנא.
ור"י – מה שאפשר לדייק מדייקים.
(יט: רבע)
ב. עד איפה?
A . ביד –
במשנה ובברייתא – עד המרפק/אציל (רש"י – הכוונה עד הכתף, תוס' – עד המרפק).
וקשה – הרי בקידוש ידיים במקדש עושים עד הפרק (רק כף היד)?
1. באמת יד זה כף היד, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם.
אך קשה: בתפילין כתוב יד, ומניחים על הקיבורת!
2. מהתורה יד זה עד הכתף,
בנדרים (לפי תוס' שזה עד המרפק) – הלך אחר לשון בני אדם,
ובקידוש ידיים עד כף היד – זה הלכתא גמירי לה.
B . ברגל –
בברייתא – עד הארכובה (ברך).
וקשה – הרי בעלייה לרגל משמע שגם מי שרק אין לו כף רגל אין לו רגל ופטור מהעלייה.
תשובה – אכן מהתורה זה כף הרגל, ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם (ברך).
ולמה בחליצה נחשב רגל עד מתחת לברך?
שם כתוב: "וחלצה נעלו מעל רגלו" – לרבות מעל כף הרגל (אך לא מעל הברך, שזה כבר "מעל מעל").
מכאן יוצא שעצם הקרסול וכך הרגל נחשבים אחד, אחרת גם זה היה מעל מעל –
או כי פיזית הם באצת יחידה אחת,
או שזה שתי יחידות, אבל כיוון שהעצם לא גבוהה מכף הרגל – נחשבת עדיין אותה יחידה.
(יט: במשנה)
חלק ד – האומר דמי ידי עלי
במשנה – שמין אותו כמה שווה עם ובלי יד.
א. איך בדיוק?
רבא – כמו בנזיקין – אדם שמישהו קטע את ידו, שמין כמה שווה בשוק לפני ואחרי הנזק.
אביי: זה יוריד מערך היד מדי, כי באופן אוטומטי השמאים מורידים גם מערכו הקודם לאור מצבו הנוכחי.
אביי: בודקים כמה שווה עבד עם יד אחד ועבד עם שתי ידיים.
(יט: 9-)
ב. האם אומדנא זה רק אומדנא טכנית או משהו מעבר?
1. עשו לו אומדנא לנזק, ואז נדר את דמיו, האם צריך אומדנא נוספת?
2. נדר ואמדוהו ונדר שוב – האם צריך שוב אומדנא?
3. כנ"ל, אך עוד לא אמדוהו בין נדר לנדר?
4. כנ"ל והנדרים תמודים תוך כדי דיבור?
5. אמדוהו 10 אנשים סתם, ואז נדר, האם צריך שוב?
(מנסים לענות מזה שלא אומדים נודר שמת אחרי הנדר, אך דוחים).
