הדף היומי – מועד קטן דף ב

הלימוד לעילוי נשמת
ר' מנחם בן דוד וברטה נוימאיר ז"ל,
חלוץ, מחנך, ומורה מחונן,
נצר יחיד להוריו, דוד בן נתנאל וברטה לבית איינשטיין,
אשר נספו בשואה, הי"ד.
להקדשות ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב

(ב. תחילת המסכת – ב: רבע תחתון)

(ב. רבע תחתון)

מתי מותר להשקות שדה ואיך?

הקדמה – נושא המסכת בעיקר – חול המועד,
ברירת המחדל שמלאכה אסורה בחול המועד,
אבל יש הרבה יוצאים מן הכלל, היום נדבר על "דבר האבד" (הפסד כספי).

במשנה – מותר להשקות –

1. בבית השלחין (שזה הפסד אם לא ישקה)
2. שזה לא טרחה גדולה מדי (למשל, לעשות תעלה ברגליו מותר, אבל לסחוב דליים או לפנות מעיין שקרס – אסור).

בברייתא (רבע תחתון) – שתי מחלוקות:

האם מותר בבית הבעל? (שזה לא למניעת הפסד, אלא רווח)

ר"מ – מותר,
ר"י וראב"ע – אסור,

האם מותר במעיין חדש (שיש חשש שיתמוטט ויבוא לסלק האבנים שזה טרחה גדולה) –

ר"מ ור"י – מותר,
ראב"ע – אסור.

לסיכום – הדעות בברייתא:

הדעות (מהמקל למחמיר):

ר"מ – מתיר בשתי המחלוקות:

מותר לרווח (בית הבעל),
ומותר במעין חדש (לא חוששים שיפול ויתקן ויגיע לטירחה גדולה).

ר"י – מתיר באחת המחלוקות:

אסור לרווח (בית הבעל), מותר רק במקום הפסד (בית השלחין),
כשמותר – מותר גם במעיין חדש (כמו ר"מ).

ר' אלעזר בן עזריה – אוסר בשתי המחלוקות:

אסור לרווח (בית הבעל), מותר רק במקום הפסד (בית השלחין),
אסור במעיין חדש (שמא יפול ויגיע לטירחה יתירה).

גמרא:

ג. מי התנא של המשנה?

בשלושת הגורמים:
מותר רק במקום הפסד ולא לשם רווח,
אסורה טירחא יתירה,
לא חוששים שמא יגיע לטירחא יתירה.

1. רב הונא – ר' אליעזר בן יעקב,
   שמתיר למשוך מים (טירחא קטנה) מאילן לאילן (הפסד) אבל לא לשאר השדה (הרווחה).
   דחייה חלקית: זה רק לגבי שמותר רק בהפסד,
   אבל לא ידוע מה דעתו בטירחא יתירה או חשש טירחא יתירה.
2. רב פפא – ר' יהודה בברייתא הנ"ל.

[ניסיון דחייה:
אולי ר"י בברייתא שאוסר בבית הבעל אוסר רק במעיין חדש (שמא יפול ויגיע לטירחה יתירה – כמו ההו"א על המשנה (סעיף א))
תשובה: אם כן – כמי משנתנו?

א. קושיא: אם מותר ממעיין חדש, מה החידוש שמותר גם ממעיין ישן?
תשובה: בשביל להשמיע שבבית הבעל אסור גם במעיין ישן.

(שלא נחשוב שבבית הבעל (רווח) אסור רק בגלל החשש של טירחה יתירה (כמו ההוו"א על הברייתא – סעיף ג), אלא אסור גם ללא טירחא יתירה או חשש כזה.

ב. פירוש לשוני:

בית השלחין – מלשון משלהי – צמא (ואתה עייף ויגע – ומתרגמים – משלהי ולאי).
בית הבעל – מלשון מיושב, כמו – "כי יבעל בחור בתולה, יבעלוך בנייך" – ומתרגמים – כמו שמיושבת דעתו של בחור עם בתולה, כך קרקע עם גשם מיושבת).

(ב. 9+)

סוגייה אגבית (מחר נראה למה הובאה)

חלק ב – המנכש והמשקה – משום מה מתרים בו?

רבה – חורש – כי תחילת הפעולה[1] היא שמרפה את הקרקע

           רב יוסף – זורע – כי תוצאת הפעולה היא שגורם להצמחת התבואה

קושיות:

1. מקשה אביי על שניהם – למה לא לחייב משום שניהם?

והרי לרב כהנא מצינו שהזומר וצריך לעצים חייב משום שניים (נוטע וקוצר).

הסבר (תוס'): שם מדובר שגם המעשה וגם המטרה דומים לקוצר (כי רק רצה את העצים , ולא להצמיח), ובכ"ז רב כהנא מחייב גם משום נוטע (עוד מטרה).[2]
קשיא.

(ב: באמצע)

2. קושיא על רבה (חורש) –

"המנכש והמחפה לכלאיים לוקה,
ר"ע – אף המקיים" (רש"י – אפילו שפשוט ל אעוקר, ראשונים אחרים – דווקא שעשה מעשה כלשהו).

למה מנכש חייב?

רב יוסף – כי נחשב זורע כלאיים.
עונה רבה – גם על חרישת כלאיים חייב, משום "מקיים".

והרי רק ר"ע חייב משום "מקיים"?
תשובה: ת"ק זה בעצם ר"ע, ובא להסביר למה חייב, משום שגם המקיים חייב.

[המקור של ר"ע-
"אֶת־חֻקֹּתַי תִּשְׁמֹרוּ בְּהֶמְתְּךָ לֹא־תַרְבִּיעַ כִּלְאַיִם שָׂדְךָ לֹא־תִזְרַע כִּלְאָיִם…" (ויקרא יט, יט) – ודורשים: "…כלאיים שדך לא…"].

[1] כך מגדיר את זה הריטב"א – שלרבה הולכים לפי "השתא" ולרב יוסף "בסוף". התוס' מגדיר קצת אחרת, שלרבה הולכים לפי צורת הפעולה (המעשה) ולרב יוסף לפי תכליתה (המחשבה) אולם אז קצת קשה לרבה זה לא משום קוצר, שזה יותר דומה. וראה רש"י שכותב שזה לא קוצר כי המטרה לגמרי אחרת (בקוצר רוצה את מה שקוצר ובמנכש זורק את מה שחותך) אולם קצת דוחק לומר את זה גם ברבה לפי התוס'.

[2] ואיך מתחייב על מטרה שלא התכוון אליה, הרי זה מלאכה שאינה צריכה לגופה? מסביר בשוט' שכיין שיש תועלת באותה תוצאה אז חייב (על פי ריטב"א קג.).