השיעור לעילוי נשמת
מאיר (מייק) בן חיים ורחל פנחסוב ז"ל – ת.נ.צ.ב.ה
להקדשות ליחצו כאן
השיעור המשולב (לימוד בתרשים יחד עם קריאה בגמרא עצמה)
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב
(יא. במשנה – יא: 1-)
חלק א – עוד דברים המותרים ואסורים
א. דברים שהם צורך אך לא אוכל (שמותר מעשה הדיוט ולא אומן) –
- A. מעקה –
איך בונים מעקה במעשה הדיוט?
רב יוסף – הוצא ודפנה.
בברייתא – צר בצרור (אבנים ללא טיט).
- B. סתימת סדקים –
מותר לסתום סדקים (מאירי – בגג), ביד, רגל או מעגילה (עץ עגול שלא מיועד לזה), אבל לא במחלצים (הכלי שעושים איתו בדר"כ – מעשה אומן).
אם במעגילה מותר, ודאי שמותר ביד ורגל?
תשובה: הכוונה שמותר בידיים במעשה הדיוט – שהתוצאה כמו מעגילה,
אבל אם התוצאה כמו מחלצים (מעשה אומן) – אסור.
(מה הדין אם עושה במעגלה והתוצאה כמו מעגלה (ולא מחלציים)?
ברש"י משמע שאסור,
אך בראשונים אחרים גורסים קצת אחרת וגם זה מותר).
ב. דבר האבד מותר:
תיקונים שקשורים לנעילת הדלת – מותר גם מעשה אומן, כי זה דבר האבד (שלא יגנבו לו),
(ציר, צינור (החור אליו נכנס הציר), הקורה (משקוף), מנעול ומפתח.
ובלבד שלא יכוון לתקנם דווקא במועד.
ורמינהו – משנה מע"ש – עד ימו של יוחנן כה"ג היה פטיש מכה בירושלים (כי עסקו בדבר האבד),
משמע שאחרי ימיו גזרו על דבר האבד שעושה רעש חזק (שלא יחשבו שסתם עושים מלאכה).
תשובה:
- אצלנו לא עושה רעש
(תחילה תרצו שאצלנו זה פטיש נגרים ולא נפחים, ולא עושה הרבה רעש,
אבל דחו שבכ"ז עושה רעש וא"א לחלק בגזירה ככה,
ולכן תרץ רב חסדא – הכוונה למגל (מסור) שלא עושה רעש כלל מחוץ לבית).
- רב פפא – אצלנו זה לפני הגזירה.
- רב אשי – זה מחלוקת תנאים:
ר"י (יוחנן כה"ג) – גם דבר האבד צריך שינוי,
(ובפטיש גזרו –
או – עצם איסור השמעת הקול זה השינוי (רש"י),
או – אולי כשיש קול, אנשים ששומעים מרחוק לא יכולים לדעת שעושה בשינוי ולכן אסור לגמרי).
רי"ס (משנתנו, ואין גזירה של יוחנן כה"ג) – לא צריך שינוי (לא חוששים למה יחשבו אחרים, גם לא הרחוקים ששומעים).
ואומר רבינא שכך אנו עושים בפועל (מתקנים דלת בלי שינוי).
(יא. שליש תחתון)
ג. כבשים שיכול לכבוש ולהספיק לאוכלם במועד – מותר.
מקשה אביי – פעם הוציאו את המים מנהר בדיתא (זה השם שלו), וכך דגו הרבה דגים בבת אחת.
(לשתי הלישנות אסור לצוד יותר ממה שצריכים למועד, אבל מותר לצוד בריווח מתוך מחשבה שסביר שיישאר גם לאחר המועד, וזה מה שעשו כאן, לכן הנושא אינו הצידה אלא המליחה).
גירסא א' – אחרי שכבר צדו, רבא התיר למלוח את הדגים הנותרים ללאחר המועד,
ומסביר רבא – זה כפרקמטיא האבד (אבל בתנאי שצדו בהיתר – מתוך מחשבה לחוה"מ).
גירסא ב' – רבא התיר גם מראש למלוח את כולם,
וזה יותר קשה – כי מראש הם אומרים שהכל יהיה לאחר המועד,
ומסביר רבא – אין הבדל בין המקרה הזה לקודם, כי גם מה שמלחו ניתן לאכול במועד ("אגב איצצא" – להוריד את המלח).
(כמו שאכן מסופר על שמואל, רבא ורב שאכלו דגים באיצצא (שהורידו את המלח).
ואגב, מימרות של רב על דגים:
- סמוך למסרחיה (כשקרוב להסריח) – מעלי (משובח).
- צולים אותו באחיו (מלח), אסוקיה באבוה (מכניסים אותו לאביו – מים, שמשם נברא), אוכלים אותו עם בנו (הציר שלו), ושותים אחריו את אביו (מים).
- אחרי דגים צריכים ללכת קצת לפני שהולכים לישון.
- אחרי דגים עדיף מים משיכר, ועדיף שיכר מיין.
הדרן עלך משקין בית השלחין
חלק ב – פרק מי שהפך (עוד בעניין דבר האבד)
א. המשנה – הפך זיתיו כהכנה לסחיטה בבית הבד, ואז: נהיה אבל, או הגיע המועד והפועלים ברחו לו, אם לא יסחוט במועד יהיה לו הפסד גדול, לכן:
ר"י – סוחט סחיטה בסיסית (שם קורה פעם אחת)
מאירי – כי אח"כ יהיה לו רק הפסד קטן, ולהפסד קטן אין היתר.
רי"ס – סוחט כדרכו
גם הפסד קטן מתיר.
ב. ההיתר באבל –
בניסוח של ההיתר במשנה מוזכר רק המועד – "טוען קורה ראשונה ומניחה לאחר המועד".
מה לגבי אבל?
רב אשי – גם לאבל מותר (ולא הוזכר כי זה כל שכן ממועד (שאיסור מועד מהתורה ואבל רק דרבנן)).
רב שישא בריה דרב אידי – כוונת המשנה שאכן לאבל אסור בעצמו ומותר רק ע"י אחרים.
תניא כוותיה – לאבל מותר רק ע"י אחרים.
(יא: באמצע)
ג. המשך הברייתא – היתרים של רשב"ג לאבל:
א. יש מחלוקת מה הדין בהפסד קטן – האם זורעים לו שדה ניר או אומרים לו שיזרע מאוחר (שוב, רק ע"י אחרים) –
ר"י מקל – זורעים לו (בניגוד למועד במשנה ששם החמיר בהפסד קטן, ירושלמי – כי במועד יש חשש שאנשים יכוונו דווקא למועד).
חכמים מחמירים (בניגוד למשנה ששם הקל בהפסד קטן, אולי כי שם כבר התחיל לסחוט אז כבר ממשיך הכל)].
ב. היתרים של רשב"ג באבל –
- A. במקרה של הזיתים למשל, אם אין שם אומן אלא הוא – מותר בעצמו בצינעא (בדבר האבד).
- B. צורך רבים – אומן או ספר לרבים – מותר (גם בפרהסיא, כי זה אופי העבודה).
- C. אם אחרים יפסידו מזה שלא יעבוד – מותר,
לכן:
- שכיר יום ובטח שעובד בקבלנות אצלו על משהו שלקח אליו לבית – לא ימשיך, כי בעה"ב יכול למצוא פועל אחר בלי הפסד גדול, או לחכות לאחרי האבל).
- אריס, חוכר וקבלן – שאם יפסיק לעבוד בעה"ב יפסיד – עושה ע"י אחרים,
- חמר, גמל וספן – שאם יביא אחר אז בעה"ב יפסיד מהעיכוב – ממשיך בעצמו
(דילוג קטן)
סיפור (וחומרא) – כשמר בריה דרב אחא נהיה אבל הוא הפסיק את עבודת שורו, אפילו שגרם בזה הפסד לשותף שלו מריון, כי אדם חשוב שאני (ואפילו שהשותף מתפעל את השור ולא הוא).
D היתה מלאכתו ביד אחרים – מותר לאחר להמשיך בביתו שלו, אך לא בבית האבל.
