הלימוד היום לעילוי נשמת הרבנית הדסה בת רב דוד ירמיהו וחיה בריינא דרבקין, אביאור ז"ל,
שהיום יום השנה הארבעה עשר לפטירתה. הדסה אביאור ז"ל, אשת חינוך גננת בנשמתה ובהווייתה, חינכה דורות רבים של "תינוקות של בית רבן" ונטעה בהם אהבת התורה האדם והארץ , דרך ארץ וערכים. אשה של אמונה בה' ללא גבול. סייעה רבות גם לאיש נעוריה הרב יוסף אביאור זצ"ל בקיבוץ נדחי ישראל ובהשבת הגרים לעם ישראל.
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת סוטה לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
סיכום הדף היומי סוטה דף ז
(ז. במשנה עד ז: 3-)
חלק א – שני ת"ח מלווים את האיש והאישה למקדש
א. מטרת הליווי
בהו"א – שלא יהיה ייחוד
ולפי זה לומדים דינים לגבי ייחוד:
במסכת קידושין למדנו שבשני גברים אינו ייחוד,
כאן רואים (כדברי רב) שיש עוד שני תנאים:
- בשדה צריך 3 (שמא אחד יתפנה)
- דווקא ת"ח, אך בפרוצים צריך יותר.
- ר' יוסי – קל וחומר – אם נאמן שלא יבוא על אשתו נידה (כרת), נאמן גם כאן (לאו).
דחייה – מטרת שני הת"ח להעיד עליו שלא בא עליה, ולהתרות בו, לכן צריך שניים + ת"ח,
ואין מכאן ראיה לרב בדיני ייחוד.
ב. מחלוקת האם צריך ליווי (משנה וברייתא)
ת"ק – מהתורה לא צריך, אבל אמרו חכמים שצריך שמא יבוא עליה.
ר' יוסי ור"י – לא צריך,
סברא:
דוחים חכמים:
אדרבה –
- אשתו נידה זה כרת, ולכן מבין את החומרה (במשנה, ביחס לר"י)
- לאשתו נידה יש היתר, לכן פחות לחוץ לו לבוא עליה (בברייתא, ביחס לרי"ס)
- ר"י – תחילה (במשנה) אמר את הקל וחומר, אך חכמים פרכו כנ"ל (במשנה)
לכן אחר כך (בברייתא) פשוט הביא פסוק: "והביא האיש את אשתו אל הכהן".
(ז. במשנה השנייה)
חלק ב – תחילת תהליך ההשקיה
א. מעלין אותה לבית לבית דין הגדול (71) שבמקדש
מקור – גזירה שווה תורה תורה:
בסוטה – ועשה לה הכהן את כל התורה הזאת"
אחרי זקן ממרא – "על פי התורה אשר יורוך", ושם מדובר בבית דין הגדול.
[הבית דין מאיים עליה. ברמב"ם משמע שזה תנאי בתהליך והם גם משקים, לתוס' הם רק מאיימים, ואם אינם אפשר בלעדיהם].
ב. מאיימים עליה שתודה שטמאה
תחילה בלשון רכה ואחר כך בלשון קשה.
וקשה – בברייתא משכנעים אותה כן לשתות?
תשובה –
לפני מחיקת המגילה – משכנעים שלא תשתה
כדי שאם אכן זינתה, נברר זאת גם ללא מחיקת שם ה'.
אחרי מחיקת המגילה – משכנעים שתשתה.
כדי שאם לא זינתה, תשתה ותוכיח חפותה.[1]
אז אנחנו ממשיכים לתאר את השכנועים לפני המחיקה.
ג. ברייתא – אומרים לה דברי הגדה על דמויות בתנ"ך שהודו
(לא ברור אם זה הסבר לדברי המשנה "ואמר לפני ה דברים שאינה כדאי לשומען, כי לכאורה כאן מדובר בשכנועים נעימים יותר).
יהודה הודה שבא על תמר
ראובן הודה – נלמד מהסמיכות בין "יחי ראובן ואל ימות… וזאת ליהודה".
חלק ג – האם כותבים שובר?
במשנה – "אם אמרה טמאה אני… שוברת כתובתה" – משמע שכותבים.
דחייה –
- אביי – לשנות ל"קורעת כתובתה".
רבא – זה לא מה שכתוב!
- רבא – מדובר במשנה במקום שלא כותבים כתובה.
[1] מטרת המים להוציא את האמת – אם זינתה שיתגרשו, ואם לא – לעשות שלום בית. ההפחדה נועדה לשתי מטרות: א. כדי לעשות את בירור גם ללא המים. ב. כדי שאם כן תשתה, זה יתן ביטחון מלא בלב הבעל שהיא נקייה (ורק אם עברה הפחדה כזו ובכל זאת שתתה, אז הוא יסמוך על כך שהיא נקייה). אז אנחנו רוצים להפחיד אותה, אבל לא יותר מדי, שמא גם מי שטהורה לא תשתה, לכן עד מחיקת המים מפחידים, אחר כך אם עמדה בהפחדה עד כאן – אז מכאן מעודדים.
