השיעור מוקדש ממשפחת זינגר לרווחתה והצלחתה בעז"ה,
ולהבדיל, לרפואתה המהירה והשלמה – של זהבה בת אלה הי"ו.
השיעור מוקדש גם לעילוי נשמת הוריו של אחד הלומדים – עליה בת שמחה ז"ל ויעקב בן זוהרה ז"ל ,
ולהבדיל, לרפואת נילי בת דורה ואלינור בת עדינה, ולהצלחת עם ישראל
השיעור מוקדש גם לכבוד בנו של אחד הלומדים, הרב יהודה רוט הי"ו,
שסיים בהצלחה את מבחני ההסמכה לדיינות מטעם הרבנות הראשית לישראל.
והבדיל השיעור לעילוי נשמת
דומיניק רות שמחה בלונדר ז"ל, ממשפחת לוי
שנהרגה בתאונת דרכים כשהיתה רק בת 34,
עלתה לארץ מצרפת מתוך תחושת שליחות, ציונות, אהבת אדם והארץ
תנצב"ה
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת סוטה לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
סיכום הדף היומי סוטה דף מח
(מז: 2- עד מט. 3+)
חלק א – המשך המשנה – המשך ירידת הדורות (יוסי בן יועזר, יוחנן כהן גדול)
א. משמת יוסי בן יועזר ויוסי בן יהודה בטלו האשכולות – נוטריקון – לאיש הכל בו.
רש"י – שיודעים תורה באמיתה, ואין בה דופי ושכחה ומחלוקת.
ב. יוחנן כהן גדול –
- A. העביר הודית מעשר (וידוי מעשרות – "ביערתי הקודש מן הבית…") –
רי"ס בר"ח – כי בימיו לא נתנו מעשר ראשון כתיקונו (כי עזרא תיקן שיתנו לכהנים במקום ללויים (קנס על שלא עלו לארץ)), וממילא לא יכולים לומר "וגם נתתיו ללוי ככל מצותך" (דברים כו, יג)
וכיון שהמעשר ראשון כתוב שם ראשון ("ונתת ללוי לגר ליתום וכו'" (שם יב)) – גם לא יכול להתוודות על השאר, כי הווידוי לפי הסדר.
קשה – הרי בימיו לא רק לא נתנו כתיקנם, אלא כלל לא הפרישו מעשר ראשון,
שהרי לכן יוחנן כהן גדול תיקן שתבואה של עם הארץ נחשבת דמאי וצריכים להפריש ממנה הכל מלבד תרומה גדולה!
תשובה – הוא תיקן שתי תקנות נפרדות – לחברים ולעם הארץ –
חברים – מפרישים אך לא כתיקנם, ולכן ביטל להם וידוי מעשרות,
עמי הארצות – כלל לא מפרישים (אז הם ודאי לא אומרים וידוי מעשרות, גם בלי התקנה של יוחנן כה"ג), ולהם תיקן דמאי.
ומסיימת המשנה – כל ימיו לא היה צריך לשאול על הדמאי – כלומר אם לקחת מחבר תבואה של דמאי, יכולת לדעת שהחבר כבר הפריש עליה.
(מח. מעל האמצע)
- B. ביטל את המעוררים
שהלויים היו אומרים במקדש – "עורה למה תישן" (תהלים מד), שכביכול ה' ישן ולא משגיח על עם ישראל,
ויוחנן כה"ג ביטל – כי היה נראה שמטיחים דברים כלפי מעלה.
- C. וגם ביטל את הנוקפים –
- ר"י-שמואל – שהיו עושים שריטה לעגל בין עיניו, כדי שירד דם לעיניו ולא יראה ולא יתנגד לשחיטה,
ויוחנן כה"ג ביטל, כי נראה כמקריבים בעל מום,
- במתניתא – היו מכים בראש העגל כדי שלא יתנגד,
ויוחנן כה"ג ביטל כי עלולים להטריף אותו (אם יינקב קרום המח),
ובמקום זה תיקן שיעשו טבעות לתפוס את ראשו של הקרבן.
(מח. במשנה)
חלק ב – משנה והרחבות בגמרא –
א. משבטלה הסנהדרין (שגלו מלשכת הגזית) – בטל השיר מבתי משתאות (יין),
- מקור –
במשנה – ״בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן…" (ישעיהו כד, בנבואות החורבן)
גמרא – מניין שזה אחרי ביטול הסנהדרין?
- רב הונא בריה דרב יהושע – "זְקֵנִים מִשַּׁעַר שָׁבָתוּ בַּחוּרִים מִנְּגִינָתָם"
אך עדיין צריך את המשנה, ללמד שזה דווקא ביין.
- הרחבת האיסור גם מעבר לבתי משתה –
- רב – אוזן ששומעת זימרה תיעקר
- רבא – זימרה בבית – חורבן בסף הבית (בפתח) –
"קוֹל יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן חֹרֶב בַּסַּף כִּי אַרְזָה עֵרָה" (צפניה ב)
כלומר אפילו הבית בנוי מארזים – יחרב
(ומביאים עוד מקור שחורבן מתחיל מהפתח).
- רב הונא – שירת מושכי הספינות מותרת, כי היא לצורך המלאכה (קצב),
שירת האורגים אסורה כי היא לשחוק. - רב הונא גזר שלא ישירו (רש"י – גם בבתים) וזה גרם לרווחה כלכלית,
רב חסדא לא הקפיד לאכוף, וזה גרם לירידה כלכלית.
- רי"ח (בדילוג קטן) – השותה יין כששומע 4 כלי זמר (כנור, נבל, תוף, חליל) מביא חמש פורעניות לעולם – גלות, רעב, שהתורה תשתכח, גורמים שפלות לה' ולישראל, ולכן סופם שיפלו בגיהנום.
- שירת גברים ונשים –
(מעבר לאיסור השירה ולאיסור קול באישה ערווה) –
אם הגברים שרים והנשים עונות – פריצות,
אם הנשים שרות והגברים עונים – עוד יותר פריצות (אש בנעורת), כי צריכים לשמוע היטב את שירתן.
מה הנפק"מ? לנסות לבטל קודם את החמור יותר.
(מח: 3+)
ב. משמתו הנביאים הראשונים בטלו האורים ותומים
מי הם?
- רב הונא – דוד, שמואל ושלמה
(רב נחמן – כבר בימי דוד זה לא תמיד עבד,
שהרי תמיד דוד היה שואל באורים ותומים ע"י אביתר הכה"ג,
אך כשברח מאבשלום זה לא עבד, ולכן מינה תחתיו את צדוק – שלו זה עבד).
קושיות – הרי היו שואלים באורים ותומים גם אחריהם:
- מתיב רבה בר שמואל – בדברי הימים "וַיְהִי לִדְרֹשׁ אֱלֹהִים בִּימֵי זְכַרְיָהוּ…" וזה בימי עוזיהו המלך, הרבה אחרי שלמה!
תשובה – הכוונה שם ששאל את הנביאים ולא באורים ותומים.
- תא שמע – משחרב בית המקדש פסקו האורים ותומים!
(מח: רבע)
- רנבי"צ – הכוונה לכל נביאי בית ראשון (לאפוקי מנביאי בית שני – חגי זכריה ומלאכי)
הערות:
- ראיה שהם נקראים נביאים – דת"ר – משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מעם ישראל,
- ועדיין יש בת קול, שתי דוגמאות:
החכמים היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו/ביבנה,
ויצאה בת קול שיש כאן אחד שראוי שתשרה עליו שכינה – הילל/שמואל הקטן, - על שניהם (הילל/שמואל הקטן) כשנפטרו הספידו – "הי חסיד, הי עניו, תלמידו של עזרא הסופר/הילל"
(ורצו להספיד כך גם על ר' יהודה בן בבא אך לא יכלו בגלל שהיה הרוג מלכות וזה יראה כזלזול במלך).
- אגב – שמואל הקטן ניבא ששמעון וישמעאל (יש מח' למי הכוונה) למיתה, וחבריהם לקטלא, וכל העם לביזא, וצרות רבות עתידות לבוא.
(מח: מעל שליש תחתון)
ג. משחרב בית המקדש בטל השמיר, נופת צופים, אנשי אמנה
- א. בטל (תולעת) השמיר –
מה עשו עם השמיר:
לר"י – עקרו וסיתתו את אבני המקדש
לר' נחמיה – סיתתו את אותיות אבני החושן (ואת אבני המקדש סיתתו בברזל).
הרחבות:
- A. לגבי אבני המקדש:
נקדים – כתוב לגבי המזבח – "וְאִם־מִזְבַּח אֲבָנִים תַּעֲשֶׂה־לִּי לֹא־תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ" (שמות כ, כב)
יש מחלוקת בברייתא האם זה נכון גם למקדש (מן הדין או אולי רק לפנים משורת הדין) –
ת"ר –
ר"י – לא השתמשו בברזל בעקירת וסיתות האבנים, אלא בשמיר
כמו שכתוב – "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן־שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כׇּל־כְּלִי בַרְזֶל לֹא־נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ" (מל"א ו, ז)
וזה שכתוב "מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה" – זה לגבי הבית של שלמה ולא המקדש
(וכן אומר רבי (מהרי" קורקוס))
ר' נחמיה – השתמשו בברזל,
כמו שכתוב – "כׇּל־אֵלֶּה אֲבָנִים יְקָרֹת כְּמִדּוֹת גָּזִית מְגֹרָרוֹת בַּמְּגֵרָה" (מל"א ז, ט),
וזה שכתוב –
"כׇּל־כְּלִי בַרְזֶל לֹא־נִשְׁמַע" – הכוונה שסיתתו בחוץ ורק אז הביאו למקדש.
("אֶבֶן־שְׁלֵמָה" – אבנים חלקות ללא פגימות (רמב"ן),
- B. אותיות החושן (לפי ר' נחמיה)
שמות כח –
מצד אחד – " מַעֲשֵׂה חָרַשׁ אֶבֶן פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח" (יא) – צריך לחקוק,
אבל מצד שני – "יִהְיוּ בְּמִלּוּאֹתָם" (כ) – יהיו שלמים,
איך חוקקים ומשאירים שלם? הרי אם חורטים זה מאבד חלק מהאבן?
אלא כאמור – שמו דיו בצורת האותיות, ושמו את השמיר, והיא בקעה את האותיות בלי שחסר מהם.
(מח: רבע תחתון)
- C. ת"ר – על השמיר עצמו
גודלו כשעורה,
ונברא בששת ימי בראשית (במסכת אבות – בערב שבת ביה"ש)
ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו, לכן שומרים אותו בדבר רך (צמר, בתוך סובי שעורים) ואת זה בתוך כלי עופרת. - D. ת"ר – עוד דברים שבטלו (צומצמו) בחורבן, שלא מוזכרים במשנה –
- שירא פרנדא (סוג של משי)
- זכוכית לבנה
- רכב ברזל (כי הדרכים השתבשו)
- ויש אומרים – יין קרוש הבא משניר (שפעם היה נפוץ ברחבי הארץ, ואחרי החורבן רק בשניר)
(מח: 10-)
- ב. בטל נופת צופים
רב ולוי – קמח –
רב – סולת (קמח משובח) ושמנוני (שדומה לעיסה שלשו אותה בדבש ושמן)
לוי – שהיו מדביקים פת בכל צד של התנור, והיו תופחים עד שנוגעים זה בזה.
ריב"ל – דבש שבא מהצופים (הרים גבוהים)
כמו שכתוב – "ויצא האמורי היושב בהר… וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדבורים" – מכאן שהמקום הראוי ביותר לדבורים הוא בהרים.
[ובדרך אגב, כיון שהזכרנו דבש משובח –
תנן התם (מכשירין ה, ט, וראינו גם בנזיר דף נ) –
שלפי ת"ק – כל הניצוק טהור, חוץ מדבש סמיך במיוחד –
דבש הצפיחים (דבש עם שעווה מהכוורת)
ודבש הזיפים, שנקרא כך כי:
המוכרים מזייפים בו (מוסיפים מים והקונים לא שמים לב),
או ממקום שנקרא זיף,
[וכן יש מח' דומה לגבי "בְּבֹא הַזִּיפִים וַיֹּאמְרוּ לְשָׁאוּל הֲלֹא דָוִד מִסְתַּתֵּר עִמָּנוּ" (תהלים נד) –
שהם אנשים שמשקרים,
או ממקום שנקרא זיף]
(מח: 4-)
- ג. פסקו אנשי אמנה –
רי"צ – אנשים שסומכים על ה' שיפרנס אותם גם מחר, ומוציאים כספם על מצוות וצדקה.
וכן תניא – ר"א הגדול אומר שמי שיש לו פת בסלו ודואג מה יאכל מחר – הוא מקטני אמנה,
ור' אלעזר דרש זאת על פסוק נוסף – "כִּי מִי בַז לְיוֹם קְטַנּוֹת" (זכריה ד) – מי גרם לבזבוז שולחן (שכר) הצדיקים לעתיד לבוא (שלא יקבלו כל מה שמגיע להם)? קטנות – קטנות האמונה שלהם.
[רבא דורש את הפסוק אחרת – שבניהם הקטנים של הרשעים מתים בקטנותם,
ובזה הם קורעים את גזר הדין של אביהם, כי נענשו כבר בעוה"ז ע"י שבניהם מתו].
