להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת שבת ליחצו כאן (מומלץ)
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
(פט: במשנה – צ: סוף הפרק)
המשך שיעורי הוצאה
חלק א – משנה לגבי עצים, תבלינים, צבעים, חומרי כביסה
א. עצים – כדי לבשל ביצת תרנגולת (שכבר טרופה במחבת עם שמן).
והרי כבר אמרנו את זה לגבי קנה (פ:)?
תשובה – יכולנו לחשוב שלעצים יש שיעור קטן יותר (שן מפתח) אולי נלך לפיו, קמ"ל.
ב. תבלינים – כדי לתבל ביצה, ומצטרפים זה עם זה.
ורמינהו – לגבי צירוף תבלינים לשיעור איסור אכילה (למשל ערלה), אמר חזקיה שזה דווקא כששני התבלינים ממתקים (כך שיש להם מטרה משותפת).
תשובה – גם כאן הכוונה ששניהם ממתקים, (אחרת אין בהם כדי לתבל, שהרי לא משתמשים בהם יחד).
ג. סימני צבעים (קליפי אגוזים, רימונים וכד', ראינו את כל זה בדף עט.) –
במשנה – כדי לצבוע בגד קטן בראש הסבכה – תשובה: בסימנים לא שרויים (שאין אדם טורח)
ורמינהו – כדי לצבוע דוגמא (שזה קטן יותר) – תשובה: בסימנים שכבר שרויים.
ד. חומרי כביסה – מי רגליים, נתר, בורית, קימוליא, אשלג –
ת"ק – כדי לכבס כבגד קטן בראש הסבכה, ר"י (קטן יותר) – כדי לכבס כתם דם (לטהר את הבגד).
זיהוי החומרים –
- מי רגליים – אחרי ששהו 40 יום והחמיצו.
- נתר – סוג אדמה שבא מאלכסנדריה ולא נתר אנפנטרין (לא מכבס).
- בורית –
- רב יהודה – חול.
דחייה מברייתא – החול והבורית.
- כבריתא (גופרית).
דחייה מברייתא – בורית ואהל חייבים בדיני שביעית – משמע שזה צמח ולא מחצב.
- אהלא (עשב).
דחייה מברייתא – כתוב גם בורית וגם אהל.
תשובה: יש שני סוג אהלא – אחד הוא בורית ואחד הוא צמח אחר.
- קימוליא – שלוף דוץ (רמב"ם – עשב סבוני).
- אשלג – נחותי ימא אמרו שזהו חומר שיש בנקב של המרגליות.
(צ. במשנה הראשונה)
חלק ב – משנה עם דברים ששיעורם בכלשהו
א. פלפלת (ירק) – משתמשים בכלשהו לריח הפה.
ב. עיטרן (נוזל כמו שמן שמזוקק מנפט) – לצליחתא (כאב חצי הראש).
ג. בשמים – והברייתא מרחיבה גם ריח טוב וגם ריח רע.
ד. מיני מתכות – רשב"א – כי אפשר להכין מזה דרבן קטן (בראש המקל אתו מובילים את הבקר)[1].
[ת"ר – גם במי שנודר להביא חומר לבדק הבית, אך לא אמר כמה, מניחים שהתכוון לשיעור שיש לו חשיבות מינימלית לבדק הבית, ממילא צריכים לדון מה החשיבות המינימלית של כל חומר:
מתכת – אמה על אמה, שמכינים מזה "כלייא עורב" (מתכת חדה עם חודים כדי שעורבים לא ישבו מעל המקדש).
נחושת –
הברייתא נ"ל – בשווי מעה כסף (שישית דינר)
ר"א – תימור (מזלג) קטן של נחושת (מחטטים ומקנחים את הנרות במנורה).
ה. כלשהו מאבני המזבח (שנשברו) או העפר שבתוך יסוד המזבח, או מקק (רקב) ספרים ומטפחות (כיסוי לכתבי הקודש) – כיוון שצריכים לגנוז אפילו כלשהו.
אגב זה – רב יהודה מתאר חמישה סוגי תולעים ושהם סכנה לאוכלם:
של ספרים, מטפחות, ענבים, תאנים ורימונים (ולכל תולעת שם אחר).
ואגב זה, סיפור על תלמיד רי"ח שאכל תאנים עם תולעים ורי"ח אמר שזה יהרוג אותו.
(צ. משנה שנייה)
חלק ג – משנה עם עוד שיעורי הוצאה
א. זרעוני גינה –
קושיה ותשובה: (כדלעיל עט., כמו שראינו גם בחלק א לגבי צבעים)
במשנה שלנו – זרעוני גינה קצת פחות מגרוגרת, ר"י ב"ב – 5,
תשובה – לפני שזרע, שלא טורחים בפחות.
במשנה בדף פ: – מי שמוציא זבל כדי לזבל קלח אחד של כרוב (ר"ע) / כרישה (רבנן)
תשובה – אחרי שזרע, שאז טורחים גם בפחות.
ב. זרעים נוספים (הם יותר חשובים מזרעוני גינה, לכן שיעורם קטן יותר) – קישואין, דילועין, פול – 2,
אגב זה – ברייתא לגבי גרעיני תמרים –
אם עומדים לזריעה – 2 (כמו זרעים),
אם לאכילת חזיר – כמלוא פי חזיר (1),
להסקה – כמו עצים – כדי לבשל ביצה קלה,
לחשבון (ספירה) – ת"ק – 2, אחרים – 5 (כי פחות מזה אנשים סופרים קבוצות גם בלי גרעינים).
ג. ברייתא –
שערות של בע"ח –
של זנב פרה וסוס 2 (עושים מהם מלכודת עופות), מגב חזיר – 1 (זה שיער קשה, וסנדלרים משתמשים כמחט),
חלקי דקל –
עלי דקל לאריגת סל – 2 (פחות מ2 א"א לארוג), סיב סביב גזע הדקל – 1 (מאירי – לשימוש בתור שוט).
ד. חגבים –
- A. ציפורת כרמים (סוג חגב) – בין חיה בין מתה – כלשהו[2], כי מצניעים לרפואה.
זיהוי – רב: פחיא ביארי, אביי – נמצא בדקל צעיר שעדיין יש לו רק סיב אחד.
שימוש – משתמשים בחגב להחכים, ועושים כך: את החצי הימני אוכל, את החצי השמאלי אוטם בקנה נחושת ותולה בזרוע שמאל, וכשמרגיש שהחכים מספיק – מוציא ואוכל גם את החצי הזה (אחרת ישכח הכל).
- B. חגב –
חגב מת: טהור – כגרוגרת, טמא – לא כתוב, ובירושלמי – כמלוא פי כלב.
חגב חי: נותנים לילד לשחק (לכן כלשהו).
ר"י – בין טהור בין טמא (נותנים לילד לשחק בשניהם)
ת"ק – רק בטהור (כי לא נותנים לו טמא, שמא יאכל).
אי הכי – הרי גם טהור עלול לאכול, ואסור לאכול חגב כשהוא חי
(כמו שאמר רב לרב כהנא שיש בזה איסור בל תשקצו – דברים מגעילים).
תשובה – החשש הוא שמא ימות החגב ואז הקטן יאכל, ולכן החשש רק בטמא.
(ואילו ר"י לא חושש, כי אם ימות – הקטן לא יאכל אותו אלא יספוד לו).
הדרן עלך אמר ר' עקיבא.
[1] משמע שכלשהו זה לא ממש כלשהו, אלא פשוט שיעור נורא קטן.
[2] משמע שאין הכוונה לחלק מהחגב, אלא לחגב שלם אפילו קטן מאוד.
