הדף היומי – פסחים סה

סיכום דף יומי פסחים דף סה

(סה. 2+ עד סה: סיום פרק תמיד נשחט)

המשך תיאור תהליך הקרבת הפסח

א. הכת השלישית נקראת כת עצלנית

והרי מישהו צריך להיות שלישי?
נכון, אבל עדיף להזדרז ולהיות מהכתות הראשונות.

בדומה לזה שהעולם צריך בסם והעולם צריך בורסי,
והעולם צריך בנים ובנות,
אבל אשי מי שבסם/שבניו זכרים.

ואכן הכת השלישית היתה קטנה:

כי המשנה מתארת שבכל כת היו קוראים את ההלל עד שכולם סיימו,
ות"ק מעיר שבכל כת מעולם להא הגיעו להלל 3,
ור"י מעיר שבכת השלישית מעולם לא סיימו אפילו את ההלל הראשון אלא רק לפני  "אהבתי כי ישמע").

ב. שטיפת המקדש בשבת

היתה אמת מים שעברה במקדש, ובסיום ההקרבות היו פוקקים (סותמים) את היציאה כדי להציף את העזרה ולשטוף את כל הדם.

בשבת –

לר"א – כיבוד ושטיפת הרצפה זה איסור דאורייתא (תיקון הקרקע).

חכמים – זה איסור שבות.

במשנה – שטפו כמו ביום חול, שלא ברצון חכמים.

כמי זה?

1. כר"א – שכיון שזה איסור תורה וזה לא לצורך העבודה – אסור.
2. רב אשי – גם לחכמים אסור (כי זה שבות שלא לצורך העבודה).

(סה. שליש תחתון)

ג. שיטת ר"י – לזרוק מהדם על רצפת המקדש עבור הדמים שנשפכו, וחכמים חולקים.
הקדמות:

1. יש שני שלבים ביציאת הדם:
   דם הנפש – בקילוח.

האוכלו חייב כרת.
דם התמצית – שמתמצה ויוצא מעצמו.

האוכלו –
חכמים – לאו,
ר"י –כרת.

2. בשחיטה לא צריך לקבל את דם התמצית,
   כך שיוצא שדם התמצית נשפך על הרצפה, ובפסח הרצפה היתה מלאה בדם.
3. מה עשו עם כל הדם הזה?
   פקקו את הכניסה והיציאה ונתנו לדם להציף עד העזרה עד כדי כך שהכנים הלכו בדם עד הברכיים.
4. דם הנפש שנשפך לרצפה –
   אם נפל לפני הקבלה – א"א להרים אותו ולזרוק.
   אם אחרי הקבלה בכלי – אפשר.

לכאורה יש חשש שדם יפול לרצפה והחברוה לא תדע.

חכמים – אין מה לעשות.
ר"י – לוקח בסוף היום כוס דם מהרצפה וזורק למזבח.

1. A. תניא – טענות חכמים לר"י:
2. אולי חלק מהדם על הרצפה נשפך לפני הקבלה בכלי – ואז אסור לזרוק אותו על המזבח! (תוס')

ר"י – לא חושש לדם שנשפך לפני (כי כהנים זריזים ונזהרים),
אלא רק לדם שנשפך אחרי שקיבלו אותו (כיון שמוליכים מהר אל המזבח, אולי אז נשפך).

2. רוב הדם על הרצפה זה "דם התמצית" שאותו לא זורקים, והוא מבטל ברוב את דף הנפש שנשפך.

ר"י –

1. ניתן לזרוק גם מדם התמצית, ולכן לא מבטל את דף הנפש.

כפי שלר"י יש כרת גם על אכילת דם התמצית.

דחייה – כולם מודים שרק דם הנפש מכפר.

1. לר"י דם לא מבטל דם (מין במינו אינו בטל, ואפילו שכאן זה דם עם דין אחר).

(סה: 3+, תניא)

טענות ר"י לחכמים –

אז למה פוקקים את הנקב בעזרה (בזמן השחיטה) וגורמים לדם לא לצאת?

חכמים: שבח הוא לכהנים שילכו עד ארכובותיהם (ברכיים) בדם, שמראים שהם עוסקים ברצינות ובשמחה בעבודת המקדש.

בעיות עם הצפת הדם בעזרה (גם לר"י) –

1. אם יש כל כך הרבה דם – זה חוצץ בינם לרצפת העזרה!

תשובה: דבר לח (Aאינו מקפיד עליו) אינו חוצץ.

2. זה מלכלך את הבגדים (שזה פוסל את העבודה) –

(וא"א להרים את הבגדים כי כתוב "ולבש הכהן מידו בד" – שיהיה בדיוק במידה),
תשובה: באמת לא הלכו בתוך הדם עצמו אלא על איצטבאות,
ורק כשעשו דבר שאינו עבודה (הולכת העצים למזבח) הלכו בדם כדי להראות את החיבה לעבודה (וכנראה ניקו/החליפו את הבגדים אח"כ).

(ואילו לר"י יתכן שכלל לא הלכו בדם אלא רק על האיצטבאות, כי אין לו את הסברא ששבח לכהנים ללכת מלוכלכים בדם).

(סה: 7- לפני סוף הפרק)

ד. הקטרת האימורים

(אחרי סיום עבודות הדם מתעסקים עם הבשר:
תולים את הבשר על ווים או מקלות ששמו מכתף לכתף או על השרוע (בשבת, לר"א – מוקצה),
מפשיטים את העור,
מוציאים את האימורים (חלבים, כליות, אליה) ושמים במגיס (קערה)
ומקטירים את האימורים על המזבח).

והגמרא מבהירה:

את ההפשטה עושים גם ישראלים,
אבל את הקטרת האימורים – רק כהנים.

ה. הולכים הביתה/למלון עם הכבש כדי לצלות אותו

1. A. במשנה:
   בשבת – נשארו עד מוצ"ש בתחום הר הבית כדי לא להוציא לרה"ר.
2. B. בברייתא:
   כל אחד ואחד נותן פסחו בתוך עורו (כמו שק) והפשילו לאחוריו.

רב עיליש – זה כדרך הסוחרים הישמעאלים (טייעות), להראות את חיבתנו למצווה, שלא מתביישים ללכת עם זה באופן בולט.