הדף היומי – פסחים ס

סיכום דף יומי פסחים דף ס

(נט: במשנה – סא. במשנה)

חלק א – לשמו

משנה:
צריכים לעשות את עבודות הדם בקרבן לשם הקרבן הנכון (או לפחות לא לכוון לקרבן אחר).
העבודות הן שחיטה, קבלת הדם, הולכת הדם וזריקה על המזבח.
אם עשה שלא לשמה –

ברוב הקרבנות הקרבן כשר (אך לא יצא יד"ח),
אך בפסח וחטאת הקרבן פסול.
וכן אם עשה לשמו ושלא לשמו או להפך – גם פסול.

א. לגבי פסול של לשמו ושלא לשמו –
שואל רב פפא: לגבי גם וגם – האם הכוונה בעבודה אחת או שתיים?

אם בשתי עבודות – ודאי שפסול לפי כולם

(כי עבודה אחת פסולה לגמרי).

אם בעבודה אחת – זה תלוי:

כשאדם אומר באותו משפט שני דברים סותרים:

ר"מ – תפוס לשון ראשון,
רי"ס – גם וגם
(בן ננס – תפוס לשון אחרון, אך הוא לא מובא כאן)

אם עשה שלא לשמו ולשמו –

פסול גם לר"נ וגם לרי"ס, כי לשניהם (גם) ההתחלה משפיעה,

אך אם זה לשמו ושלא לשמו –

המשנה שפוסלת –  רק לרי"ס,
אך לר"מ כשר (תפוס לשון ראשון).
ועל זה שאל רב פפא – האם המשנה כרי"ס ופוסלת גם כאן.

(ס. 8+)

ניסיון ראיה שהמשנה פסלה גם בעבודה אחת:

ברישא: "הפסח ששחטו שלא לשמו, וקיבל, והלך וזרק שלא לשמו" – פסול.

לכאורה הכוונה שעשה אחת העבודות שלא לשמה והשאר לשמה, ופסול (אין צורך לעשות את כולם שלא לשמה כדי לפסול).

לפי"ז בסיפא: "לשמו ושלא לשמו" פסול.

כיון שברישא כבר דיברנו על שתי עבודות (אחת לשמה ואחת לא) שפסול,
כנראה שכאן מדובר גם בעבודה אחת, ופסול – כרי"ס.

דחייה: גם בסיפא מדובר בשתי עבודות, אחת לשמה ואחת לא, ולכן זה פסול לפי כולם.

אלא שברישא – עשה עבודה וחשב עליה שלא לשמה.
ובסיפא – עשה עבודה לשמה, וחשב על עבודה אחרת שלא לשמה, שגם זה פוסל
(כלומר מחשבים מעבודה לעבודה – שגם זו היתה שאלה אחרת של רב פפא במקום אחר (זבחים י.).

ניסיון לדחות את הדחייה: לכאורה חייבים לומר שמדובר בעבודה אחת, שהרי:

1. אם מדובר בשתי עבודות, המשך המשפט מיותר: "או שלא לשמו ולשמו – פסול".
   רק אם מדובר בעבודה אחת זה נצרך כדי ללמד –

לשמו ושלא לשמו פסול – כי הולכים גם לפי הסוף (כרי"ס),
שלא לשמו ולשמו פסול – כי הולכים גם לפי ההתחלה (ודלא כבן ננס בבא בתרא קה.).

תשובה: אכן מדובר בשתי עבודות, ואכן "שלא לשמו ולשמו" מיותר,
ורק נכתב אגב "לשמו ושלא לשמו".

(ס. מתחת לאמצע)

1. מהמשנה הבאה (שתי ראיות) –
   ברישא: המשנה מביאה עוד פסולי מחשבה שברור שנעשו בעבודה אחת:
   שלא לאוכליו, שלא למנוייו, לערלים.
   בסיפא: "לאוכליו ושלא לאוכליו – כשר".

וגם שם ברור שמדובר בעבודה אחת.
(כי אם נאמר שבשתיים, ואילו באחת פסול – לא ייתכן, כי קיימא לן שכשר).

אז אם שם זו עבודה אחת, לכאורה גם אצלנו.

דחייה – הא כדאיתא והא כדאיתא.

(ס: 5+)

ב. איבעיא להו – שחט פסח לפני יד ניסן לשמו ושלא לשמו?

הקדמה – פסח לפני זמנו –
אם שחט לשם פסח – פסול,
אם שחט שלא לשם פסח (אלא שלמים) – כשר,

השאלה – שחטו לשמו ושלא לשמו?

(לכאורה מה השאלה?
הרי לכאורה לפי כולם ודאי פסול:

לפי ר"מ (תפוס לשון ראשון) – ודאי פסול.
לפי רי"ס שהולכים לפי ההתחלה והסוף – גם פסול!)

ואכן רב דימי – פסול!

(כמו שבזמנו, שלא לשמו ולשמו ודאי פסול (כי הולכים (גם) לפי ההתחלה).
גם שלא בזמנו – לשמו ושלא לשמו ודאי פסול (כי הולכים (גם) לפי ההתחלה).

           אך ר' ירמיה – כשר!

כי כאן – המחשבה הראשונה (לשמו) אמנם עקרונית פוסלת,
אבל זה פסול יוצא דופן ייחודי רק לפסח שלא בזמנו,
שזה מראה שזה בעצם לא פסול מחשבה אלא פסול פסח שלא בזמנו,
ולכן ברגע שיש גם מחשבה שלא לשמו, זה מגדיר אותו כשלמים ולא כפסח, וכשר (שפת אמת).

(ס: מעל האמצע "מאי הוי עלה")
ורבא רוצה להוכיח שכשר ממקרה של סתם – שנחשב לשמו:

(לכן סתם בזמנו – כשר, סתם שלא בזמנו – פסול),
לפי"ז – כל מחשבה "שלא לשמו" היא בעצם מצב של לשמו (=סתם) ושלא לשמו,
ממילא, כיוון ש"שלא לשמו" הוא כשר (שלא בזמנו),
מכאן שכל "לשמו ושלא לשמו" שלא בזמנו כשר.

דוחה רב אדא ב"א – אל תשווה "סתם לשמו" ל"אמר לשמו" (אמירה מפורשת תנצח סתם, אבל לא אמירה מפורשת אחת).

הראיה:[1]
סתם פסח הוא לאוכליו,
ובכ"ז  – שלא לאוכליו פסול (אפילו שזה כאילו "לאוכליו ושלא לאוכליו"),
ואילו "לאוכליו ושלא לאוכליו" כשר.

עונה רבא: אל תוכיח מ"סתם לאוכליו" –
סתם לאוכליו הוא לא "סתם חזק", שהרי ייתכן ופתאום אוכליו יעזבו ויישארו רק "לא אוכליו", לכן אולי "שלא לאוכליו" מנצח.
אבל סתם לשמו = אמירה לשמו, וגם אם אח"כ עשה שלא לשמו – כשר.

(ס: 6-)

ג. פסח שלא בזמנו במחשבת שינוי בעלים[2] – האם כשר?

כלומר: האם גם פסול כזה גורם לפסח שלא בזמנו להיות כשר, כמו "פסול" שלא לשמו?

רב פפא: מכשיר (שינוי בעלים = שינוי קודש).

רבא: לא מכשיר

(אל תשווה לשינוי קודש שהוא פסול חמור יותר:

1. פסולו בגופו

מהסברא הזו הגמרא חוזרת בה: כיוון ששני הפסולים הם במחשבה, זה לא משנה אם המחשבה על גוף הקרבן או על הבעלים.

2. שייך בכל 4 העבודות (לעומת שינוי בעלים בשאר הקרבנות פוסל רק אם חשבו באחת מהעבודות על הזריקה (בפסח זה אכן פוסל בכל העבודות)).
3. ישנו לאחר מיתה

מהסברא הזו הגמרא קצת נסוגה,
כי רב פנחס סובר שגם שינוי בעלים פוסל לאחר מיתה.

4. פוסל גם בקרבן ציבור.

סברות:

רבא – לכאורה כמו השפת אמת לעיל: הסיבה ששינוי קודש מכשיר שלא בזמנו – זה כי הוא עוקר אותו מלהיות פסח והופכו לשלמים, ולכן כשר. משא"כ שינוי בעלים – לא הופכו לקרבן אחר אלא רק פוסלו (ואז רבא לשיטתו שהכשיר בסעיף הקודם).

רב פפא – אולי חולק על הסברא הנ"ל, ומבין ששינוי קודש הוא פשוט פסול מחשבה רגיל, וקרבן פסח שלא בזמנו שנפסל הופך לשלמים, וממילא כך גם בפסול שינוי בעלים.

[1] לכאורה אפשר להוכיח נגד רבא גם מר"מ:
הרי כולם מודים שבזמנו – "שלא לשמו" פוסל.
והרי לפי רבא יוצא שכל שלא לשמו, הוא בעצם "לשמו (= סתם) ושלא לשמו".
והרי ב"לשמו ושלא לשמו" ר"מ מכשיר (תפוס לשון ראשון), אז למה ב"שלא לשמו" הוא פוסל?
אלא מכאן ש"סתם לשמו" זה לא כמו מפורש לשמו.

[2] מחשבת שינוי בעלים: שחשב בשחיטה לזרוק לשם בעלים אחרים.