הדף היומי – פסחים נג

סיכום דף יומי פסחים דף נג

(נג. 7+ עד נג: במשנה)

חלק א – המשך ביעור פירות שביעית: תאריכי הביעור

אתמול למדנו הגדרה כללית: עד שהפירות יגמרו לחיות השדה באותו אזור.
עכשיו הגמרא נהיית ספציפית יותר:

ת"ר – הברייתא מציינת מקום ספציפי לכל פרי, שבו בדר"כ נגמרים הפירות אחרונים:
(יש מפרשים שהם כולם ביהודה, ויש מפרשים שבפירות אלו זמן הביעור שווה בכל הארץ).

ענבים – עד שיגמרו הענבים במקום שנקרא אוכל,
זיתים – תקוע, ר"א – גוש חלב,
גרוגרות (תאנים) – פגי בית היני (ור"י חולק: פגים אלו לא נחשבים פרי ולא מחכים להם).
תמרים – צוער.

ורמינהו – ברייתא שמציינת זמן ספציפי:

ענבים – פסח,
זיתים – שבועות,
גרוגרות – חנוכה,
תמרים – פורים, (ורי"ח מחליף את שני האחרונים).

תשובות:

1. זה אותו הזמן (תשובה זו נוטה להבהנה שגם המקומות הספציפיים מתייחסים לכל הארץ).
2. יש שני גורמים – המוקדם מביניהם:
   כלומר אם נגמרו באותם מקומות – חייבים לבער,
   ואם לא נגמרו – אז כשמגיע התאריך הנ"ל – גם חייבים לבער
   (כי בדרך כלל נגמר בתאריך זה, אז חז"ל תיקנו שזה המקסימום (חזו"א)).

(נג. שורה רחבה 1)

[אגב – ברייתא שמובאת בתוספתא ליד הברייתות של זמני הביעור,
רשב"ג – מפרט איזה גידולים גדלים טוב בכל אזור, והגמרא מפרטת נפק"מ:

בהרים – מילין (כמו עץ אלון) (נפק"מ לביכורים)
בעמקים – דקלים (נפק"מ – שהמביא תמרים לביכורים יביא מהעמקים),
בנחלים – קנים (נפק"מ לעגלה ערופה שיעשו ליד נחל עם קנים),
בשפלה – עץ שקמה (נפק"מ למקח וממכר – שהמוכר בשפלה צריך שיהיה שם שקמה).

                      (ובעצם לכולם יש גם נפק"נ למקח וממכר).

(נג. במשנה)

חלק ב – המשך מנהגי מקומות – איסורי מכירת בהמה דקה ואכילת צלי בליל פסח

משנה:

א. יש מקומות שנהגו לא למכור בהמה דקה לגוי

בשבת מצווים שגם הבהמות לא יעבדו.
לכן גזרו שאסור להשכיר או להשאיל בהמה גסה לגוי, שמא יעבוד בה בשבת.

ובן בתירא מתיר בסוס.
וגזרו שאסור גם למכור – שמא ישכירו,
וגזרו שאסור גם למכור בהמה שבורה, אפילו שלא ראויה לעבודה,

ור"י מתיר בשבורה,

ויש שנהגו גם לא למכור בהמה דקה, שמא ימכרו בהמה גסה.

ב. יש מקומות שנהגו לא לאכול צלי בליל פסח, כי נראה כאוכל קרבן בחוץ

בגמרא:

באופן דומה – ר"י-רב: אסור לומר "בשר זה לפסח", כי נראה כמקדיש.

הערות:

1. רב פפא – אבל מותר לומר "חיטים אלו לפסח", כי פשוט מתכוון למצות, ולא נראה כמתכוון למוכרם ולקנות קרבן.
2. קשה: והרי תודוס איש רומי הנהיג שיאכלו גדיים מקולסים (ראשו על כרעיו),
   וחכמים יצאו נגדו.

ומשמע שיצאו נגדו רק כי היו מקולסים (אחרת לא היה צריך להזכיר את זה), אך לולי זה – מותר.

תשובה:
מקולסים – אסור גם סתם כך.
סתם צלי – אסור רק אם אומר "זה לפסח".

1. הערות על המקרה של תודוס –

(נג: 4+)

1. מה בעצם הבעיה?
   נקדים:
   אדם שאומר "הרי עלי מנחת שעורים" למרות שאין דבר כזה מנחת נדבה של שעורים:

ת"ק – חייב,

שתי הבנות אפשריות:

או: "תפוס לשון ראשון", וכאילו אמר "הרי עלי מנחה".
או (מהמשך הגמרא): גם אם מתייחסים לכל המשפט שלו, בכל זאת: אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ותולים שהתכוון לחיטים

ר"ש – פטור מכלום

צריך לחלוק על שתי האפשרויות בת"ק:

1. כרי"ס שאמר: "אף בגמר דבריו אדם נתפס" (כלומר לא אומרים תפוס לשון ראשון), ויוצא שאמר כאן משהו אל הגיוני (מנחה משעורים).
2. כשאדם אומר משהו לא הגיוני – לא תופס, כי "לא התנדב כדרך המתנדבים" (ולא אומרים "אין אדם מוציא דבריו לבטלה").

במקרה של תודוס – גם אם נניח שכביכול התכוונו להקדיש את הבשר לקרבן פסח – הרי זה נעשה בזמן הצלייה (ולא בשחיטה), והרי א"א להקדיש אז!

לפי ת"ק – זה הגיוני, שגם כשעושה משהו לא הגיוני – יכול לתפוס (תולים שהתכוון להקדיש עכשיו למקדש למשל, ולא ממש לקרבן פסח).

אבל יש שתי גרסאות מי הביא את המקרה של תודוס –
אם ר"ש – קשה!

הרי לר"ש כשאומרים משהו[1] לא הגיוני – לא תופס כלל, אז מה הבעיה?

                                  אם רי"ס – גם לכאורה קשה!

כי הרי ר"ש נסמך עליו (שלא אומרים "תפוס לשון ראשון"), אז לכאורה גם רי"ס מסכים לר"ש?
תשובה – ר"ש נסמך על רי"ס, אך רי"ס לא מסכים לר"ש לגבי "שלא התנדב כדרך המתנדבים", ואולי סובר "אין אדם מוצאי דבריו לבטלה").

(נג: שליש)

1. כשיצאו נגדו אומרו "אילמלא תודוס אתה, גזרנו עליך נידוי".
   מה היה מיוחד בתודוס – האם שהיה אדם חשוב או אלים?

תשובה – היה חשוב.

הראיה: שמביאים דרשה שלו –
שחנניה מישאל ועזריה עשו קל וחומר מהצפרדעים שקפצו לתנורים ונכנסו גם הם לכבשן האש.

ועוד – שהיה מטיל מלאי לכיס של תלמידי חכמים (נותן להם זחורה להתפרנס בה).

[1] אמנם במקרה של תודוס ראינו לעיל שלא אמרו, אך המעשה של צלייה ראשו על כרעיו זה כמו אמירה שזה לשם פסח.