להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי דף נט
(נט. שליש עד נט: 1-)
חלק א – האם מקדיש דבר שלא בא לעולם
ראינו אתמול (לגבי המקדיש את מותר מעשה ידי אשתו) –
ר"מ – כן,
רי"ח הסנדלר – לא, וכך פסק שמואל.
קשה על שמואל – משנה נדרים פה – אמרה קונם שאני עושה לפניך (אסרה עליו את מעשי ידיה העתידיים) –
ת"ק – הנדר לא חל (כי מעשי ידיה לא שלה אלא שלו, ולא יכולה לאוסרם),
אבל תנאים אחרים אומרים שבכ"ז יפר כי יש חלק שכן חל:
ר"ע – שמא תעדיף (יותר מה5 סלעים שחייבת, שזה כן שלה)[1]
רי"ח ב"נ – שמא ירגשנה (שאז יחול הנדר על מעשה ידיה), ואז כבר לא יוכל להחזירה בגלל זה.
ושמואל פסק כרי"ח ב"נ.
והרי זה דבר שלא בא לעולם ויכולה כבר עכשיו לאוסרו!
תשובות:
- שמואל באמת התכוון לר"ע
דחייה – אז שיגיד את זה! [2]
- רב יוסף – יש הבדל בין קונם להקדש:
אמנם אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם,
אבל אדם כן אוסר בקונם דבר שלא בא לעולם.
כי איסורים אנחנו רואים שמרחיבים את היכולת,
כפי שאדם אוסר פירות חברו על עצמו, למרות שלא יכול להקדיש פירות חברו.
דחייה – אדם יכול לאסור פירות חברו על עצמו, אבל הרי לא יכול לאסור פירות חברו על חברו! (וכאן הרי כרגע זה של הבעל).
- רב הונא בריה דרב יהושע –
מדובר שאסרה עליו את ידיה (וידיה קיימות) לכשתתגרש (כרגע לא יכולה לאוסרם כי משועבדות לו).
מתקיף ר' ירמיה: והרי גם זה נחשב "דבר שלא בא לעולם", שהרי כרגע לא יכולה לאסור את ידיה אלא רק לכשתתגרש
(כמו אדם שמכר שדה ורוצה לקנותה בחזרה, לא יכול לומר – לכשאקנה ממך תהיה הקדש – כי כרגע היא לא שלו).
מתקיף (מתרץ) רב פפא –
השדה שמכר כלל לא שלו,
אבל ידיה בידיה (ורק משועבדות לבעל), ואת זה יכולה לאסור כבר עכשיו
(כפי שאדם שמשכן את שדהו למלווה, יכול לומר לו – כשאפדה את השדה היא תהיה מוקדשת).
דחייה – זה לא דומה,
פדיון השדה תלוי בו,
אך הגירושין תלויה רק בבלעה.
(אמנם רב שישא בריה דרב אידי מנסה לשפץ את הדמיון – שזה דומה לאדם שתקופת המשכון נקבעה מראש ללפחות 10 שנים, אבל רב אשי דוחה – עדיין, בסוף ה10 שנים יכול לפדות ואילו האישה לא יכולה ליזום גירושין).
כי קונם זה כאילו מחילה על ידיה קדושת הגוף, וזה יכול להפקיע את השעבוד של הידיים לבעל.
אז שיחול עכשיו לא רק כשתתגרש?
תשובה – זו תקנת חכמים, שחיזקו את השעבוד של הבעל לעניין זה שלא תוכל לאסור ידיה כל עוד הם נשואים (אך מעכשיו ללאחר שתתגרש – יכולה).
חלק ב – משנה – ואלו מלאכות שהאישה עושה לבעלה
טוחנת, אופה, מכבסת, מבשלת, מניקה, מצעת את המיטה, עושה בצמר:
משמע בידיים. ולמה צריכה דווקא בידיים?
שאין אישה אלא ליופי ובנים,
ואינה צריכה לעשות מלאכות קשות שמכחישות את יופיה (אלא רק צמר, שלא מכחיש).
המשנה לא כב"ש, דתניא – אישה שנדרה שלא להניק את בנה –
ב"ה – הנדר לא חל – לכאורה כי חייבת להניק.
ב"ש – הנדר חל – לכאורה כי לא חייבת להניק.
דחייה – גם לב"ש חייבת להניק, אלא שכאן מדובר שגם הבעל אישר את הנדר, (ובזה הוא עצמו הפקיע את השעבוד שיש לו עליה וויתר על ההנקה).
- אם זה מחלוקת כללית ולא ספציפית להנקה – אז שיחלקו בחובות הכתובה (למשל שנדרה שלא תשמש איתו)
- יש ברייתא ששם מפורש לב"ש אין לה חובה להניק!
[1] למה זה שלה? הרי למדנו אתמול (בהקדמה) שגם המותר שלו (בתמורה למזונות או למעה כסף)!
[2] רש"י – באמת תירוץ זה אינו טוב מעוד סיבה, וזה שגם לר"ע משמע שאדם אוסר דבר שלא בא לעולם, שהרי מותר ידיה העתידיים עוד לא באו לעולם, כך שהתירוץ שהוא כר"ע כלל לא עוזר (אלא שלגמרא היתה דחייה טובה יותר, לכן לא אמרה את הדחייה של רש"י).
אך באמת מה חשבה הגמרא? אולי סברה כר"ל (שראינו אתמול) שמעשה ידיה (וגם מותר מעשה ידיה) לא נחשב דבר שלא בא לעולם, כי זה כמו "עץ לפירותיו" (ואמנם ידיה "שייכות" לבעל, אבל בכל מה שקשור למותר מעשה ידיה – הידיים אולי נחשב שלה), ורק לרי"ח ב"נ שמדובר על מעשה ידיה שיבואו רק אחרי שתתגרש – זה כבר ממש דבר שלא בא לעולם. וזה דומה למה שהגמרא מתרצת בתירוץ ה3 (רב הונא בריה דרב יהושע).
