הדף היומי – כתובות דף נד

לעילוי נשמת סולמיף בת לב, מולוטוב ז"ל
שנפטרה בתאריך ב' מרחשוון, תשפ״ב
שהיום 11 חודש לפטירתה

להקדשות ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן

סיכום הדף היומי דף נד

(נד. שליש עליון עד נד: סוף הפרק)

חלק א – מגורי ומזונות האישה לאחר מיתת הבעל

בנוסח הכתובה: "את תהא יתבא בביתי, ומיתזנא מנכסי, כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי".

א. דווקא בית שיש בו מקום

אך אם יש לו רק בקתה ואין מקום לאלמנה וליתומים, הם יכולים להוציאה

(ויש מחלוקת ראשונים אם הם צריכים לממן לה מגורים אחרים או שתשלם מכספה).

האם בכל זאת צריכים לזון אותה?

רב יוסף – כן, מר בר רב אשי – לא (יש תלוי בין שני חלקי המשפט בכתובה).

ב. עד מתי אוכלת?

גישת שיטת אנשי ירושלים והגליל – זה תלוי באישה,
ברגע שמוכנה "להמשיך הלאה", מפסיקה לקבל כתובה:

1. a.כשמנתקת קשר רגשי מבעלה

• ר"נ-שמואל – תבעוה להינשא והסכימה,

רב ענן-שמואל מרחיב – אפילו לא הסכימה, ברגע שמוכנה לשמוע הצעות שידוכים, ופשוט ההצעה לא היתה מתאימה לה – כבר מפסיקה.

• ·רב יוסף – התחילה להתייפות (כיחלה ופרקסה) – מפסיקה.
• זינתה: רב חסדא – מפסיקה, רב יוסף – לא מפסיקה (יצר אנסה).

ולית הלכתא ככל הסעיף הזה.

1. b.מימוש הכתובה

שבזה מראה שרוצה את הכסף ולהתחתן שוב.

ר"י-שמואל – תבעה כתובתה,

בברייתא – מכרה כתובתה

            ולמה בברייתא לא מוזכר "תבעה"?

כי הברייתא עסקה בדברים שעושה גם שלא בפני בי"ד, ואילו "תבעה" זה רק בבי"ד.

גישת אנשי יהודה – תלוי גם ביורשים,

ויכולים לתת לה כתובתה מיד ולהפסיק לזונה, וכך גם כתבו בכתובה – "עד שירצו היורשים ליתן לך כתובתיך".

כמי ההלכה?

            כאנשי ירושלים והגליל – שמואל, מנהג נהרדעא והאזור

            כאנשי יהודה – רב, מנהג העיר בבל והאזור

ומסופר על אישה שגדלה במחוזא (ליד בבל), ונישאה לאיש מנהרדעא ושם גרו,
ורב נחמן פסק לפי מקום המגורים, כי על דעת כן נישאה,
ולכן לא יכלו היתומים להכריחה לקבל כתובתה.

(נד. שליש תחתון "איתמר")

חלק ב – האם מקזזים את הבגדים שקיבלה מבעלה כשגובה כתובה מהיתומים?

שמואל – לא מקזזים,

            כשהבעל נתן לה הוא התכוון שזה יהיה שלה לגמרי.

רב – מקזזים,

            סברות:

בהתחלה מבינים – או כי נתן לה "בהשאלה" רק לזמן שבו הם נשואים.

בהמשך הגמרא – זה אכן שלה לגמרי, אך רק בהנחה שהיא אשתו, אם מת אז המתנה בטלה למפרע.

הערות:

א. בלקיט –

רב חייא בר אבין – מחלוקת הפוכה,

רב כהנא – אותה מחלוקת בלקיט.

ב. ר"נ – ראיה ממשנה ודחייה –

אדם שהתחייב בסכום להקדש, גבאי ההקדש לא יכול לקחת כמשכון את בגדי אשתו,

מכאן שהבגדים שייכים לגמרי לאשתו – כשמואל.

דחייה – גם לרב הבגדים של אשתו, אלא שכשגובה כתובתה המתנה פוקעת למפרע.

ג. להלכה –

• ר"נ כרב.
• ·רבינא כרב, בסיפור – היתומים הערימו על האלמנה שתבוא עם בגדיה היקרים לבית הדין, וכך בי"ד יוכלו לדעת מה ערך כל בגדיה ויקזזו מהכתובה, ואכן רבינא קיזז.

חלק ג – דינים שונים לגבי שכיב מרע שציווה בהקשר לבת ולאלמנה

1. שכיב מרע ציווה נכסים וחפצים מסוימים כנדוניה לביתו לכשתתחתן.

האבא התכוון שיקנו לה חפצים אלו, ולא לשווים,
ולכן אם הוזלו היתומים הרוויחו ואם התייקרו הבת הרוויחה.

1. אבל, ציווה סכום מסוים (יין בשווי 400 שקלים), התכוון לשווי,

ולכן אם היין הוזל – היתומים הפסידו,

אם היין התייקר – היתומים הרוויחו.

1. בעל ייחד קרקע שממנה תגבה האישה את מזונותיה

רי"ח חשב

אך ר"ל –

ור"ל הודה לרי"ח.