הדף היומי – עירובין דף קה

סיכום דף יומי עירובין דף קה

(קד: במשנה – סיום מסכת עירובין בעז"ה!)

עוד דינים שבהם לא גזרו שבות במקדש.

חלק א – הוצאת שרץ מהמקדש

הקדמה: יש איסורים שונים שקשורים להכנסת טומאה במקדש:

האיסור הבסיסי: לאדם טמא אסור להיכנס/להישאר במקדש (חיוב כרת/חטאת).

אבל היום נראה איסורים נוספים:

1. אסור לטמא אדם שנמצא במקדש כשהוא במקדש (כי אז יעבור על האיסור הנ"ל).
2. אסור לטמא כהן (משמע שזה לא איסור תורה, אבל כיוון שזה פוסל אותו מעבודה זה בעייתי).
3. אסור לטמא את כלי/בגדי הקודש (הגר"י פרלע כתב שזה איסור לאו – "בכל קודש לא תיגע" או "משמרת תרומותי")
4. אסור להכניס/להשאיר כלי טמא למקדש (נראה מקור בשמואל בגמרא).
5. הדיון שלנו – האם יש גם איסור להכניס טומאה עצמה למקדש?

שמואל – המכניס כלי טמא שרץ, חייב.[1]
אבל המכניס שרץ עצמו (אב הטומאה) – פטור.[2]

מקור: שמואל בגמרא – במצוות שילוח טמאים (במדבר ה) –

"צַו אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וִישַׁלְּחוּ מִן־הַמַּחֲנֶה כָּל־צָרוּעַ וְכָל־זָב וְכֹל טָמֵא לָנָפֶשׁ. מִזָּכָר עַד־נְקֵבָה תְּשַׁלֵּחוּ אֶל־מִחוּץ לַמַּחֲנֶה תְּשַׁלְּחוּם, וְלֹא יְטַמְּאוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶם" –

"מזכר עד נקבה תשלחו" מרבה את כל מי שיש לו טהרה במקווה – גם כלים,
וממעט את השרץ עצמו – כי אין לו טהרה במקווה.

א. אולי יש סיוע מברייתא – "מזכר עד נקבה תשלחו" ולא כלי חרס.

לכאורה כי גם לו אין טהרה במקווה.

דחייה: אולי זה מסיבה אחרת – שמשלחים רק מי שיכול להעשות אב הטומאה.
(ואז אדם, שאר כלים ושגם שרץ – מוציאים, ולא כשמואל).

(קד: באמצע הגמרא)

ב. לימא כתנאי – ממשנתנו

1. A. תחילת משנתנו:
   שרץ שנמצא במקדש –

רי"ח ב"ב – מחזיק אותו בהמיינו (אבנט, חגורה), כי זה הכי מהיר, אפילו שמטמא את האבנט.

← סובר שהמכניס שרץ חייב, וחייבים להוציאו, לכן ממהר להוציאו.

ר"י – מוציא בעזרת צבת מעץ שלא תיטמא,

← המכניס שרץ פטור, לכן לא כ"כ ממהר להוציאו (כשמואל).
דחייה – אולי המכניס שרץ חייב,
אלא שכאן יש שני איסורים זה מול זה:
השהיית השרץ ולטמא את האבנט – ור"י מעדיף להשהות את הטומאה מלטמא את האבנט (לרש"י – גם זה איסור תורה).

1. B. סוף משנתנו:

אם זה קורה בשבת – השרץ הוא מוקצה, ולכן מוציאים רק מאיפה שחייבים:

ר"ש בן ננס – רק מההיכל ועד בין האולם למזבח, אך משאר העזרה לא.

← כשמואל – שהמכניס שרץ למקדש פטור, לכן אין לחץ להוציאו,
ורק מוציאים מההיכל וכו' משום כבוד המקדש

ר"ע – מכל העזרה (כל מקום שממנו צריך לשלח טמאים),

← נגד שמואל – המכניס שרץ חייב, לכן חייבים להוציאו מכל המקדש.

(קה. 1+)

רי"ח – ושניהם מקרא אחד דרשו (בעת טיהור המקדש מע"ז בימי חזקיהו. חז"ל גזרו טומאה על ע"ז)[3]

"וַיָּבֹאוּ הַכֹּהֲנִים לִפְנִימָה בֵית־ה' לְטַהֵר,
וַיּוֹצִיאוּ אֵת כָּל־הַטֻּמְאָה אֲשֶׁר מָצְאוּ בְּהֵיכַל ה' לַחֲצַר בֵּית ה' (לעזרה),
וַיְקַבְּלוּ הַלְוִיִּם לְהוֹצִיא לְנַחַל־קִדְרוֹן חוּצָה" (דברי הימים).

למה שינו מהכהנים ללוויים?

ר"ש בן ננס – אין איסור להשהות טומאה במקדש,
ורק מוציאים מההיכל משום כבוד המקדש,
לכן קודם כל מוציאים מההיכל, ולא ממהרים להמשיך להוציא אלא מתחלפים עם הלויים.
(כפי שכשזה מוקצה אז לא מוציאים מהעזרה).

ר"ע – יש איסור השהיית טומאה בעזרה
ובאמת עדיף שרק הלויים יטפלו בזה (כי לכהנים יותר בעייתי להיטמא כי זה פוסלם מעבודה), אלא שהלויים לא יכולים להיכנס להיכל לכן משם הכוהנים מוציאים.

(ולמה המשנה בכלל הובאה פה?
משום הדין של מוקצה – שהתירו להוציא שרץ מוקצה מהמקדש משום האיסור/כבוד מקדש כנ"ל).

(קה. שליש "תנו רבנן")

חלק ב – אגב: כניסה להיכל כדי לתקן ולבנות או להוציא טומאה –

אמרנו שללוויים אסור להיכנס להיכל,
ובאמת גם לכהנים אסור שלא לצורך עבודה ("ואל יבוא בכל עת אל הקודש")
אבל – אם אין ברירה (לתקן, להוציא טומאה), אז כולם נכנסים.

סדרי עדיפות:

1. A. כהנים > לויים > ישראלים.
2. B. ישראל טהור או כהן טמא?

ברייתא א – ישראל טהור > כהן טמא.

ברייתא ב –  כהן טמא > ישראל טהור.

(והברייתא גם מביאה מקור שזה מותר לכהן בעל מום – "אך אל הפרוכת לא יבוא" – "אך" חילק).

1. C. כהן טמא או כהן בעל מום?

רב – כהן טמא (שהרי טומאה הותרה בקרבנות ציבור, אם אין שם כהן טהור),

ר' אלעזר – בעל מום (שהרי הותר באכילת קודשים).

(צה. 7-)

חלק ג – ר' שמעון במשנה

הקדמה:
בסוף המשנה ר"ש אומר משפט לא ברור,
והגמרא מבינה שזה לא קשור למשנה שלנו אלא לשני נושאים קודמים במסכת,
ור"ש בא להסביר למה בנושא א' הוא הקל ובנושא ב' הוא החמיר.

א. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לָךְ.

מתייחס למשנה בדף נב. –
מי שבא בדרך בערב שבת והחשיך לו,
לת"ק – אפילו אמה אחת מחוץ לתחום – יש לו רק ד"א.
לר"ש – אם הוא בתוך 15 אמה ייכנס, כי המודדים משאירים טווח טעות של 15.

ועל זה אומר ר"ש כאן: זה לא שאני מקל, אלא "משלך נתנו לך" – זה 15 אמות שמגיעות לך מן הדין.

ב. "שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת".

מתייחס למשנה ולברייתא בדף קב: –

לגבי מיתר שנקרא בכינור במקדש,
שת"ק התיר לקשור ור"ש אסר לקשור אלא עונב.

וכעת מסביר ר"ש למה:

עניבה מותר, כי זה לא יכול להגיע לחיוב חטאת.
קשר אסור, כי זה יכול להגיע לידי חיוב חטאת (לא הותרו מכשירי מצווה).

הסבר:

למה אסור לקשור? הרי לכאורה גם זה רק דרבנן כי אינו של קיימא, ושבות מותר במקדש!
אלא:

יש שבות של הרחבה של איסורי תורה, אך לא כגדר שמא יעברו על איסור תורה – וזה מותר במקדש.[4]

ויש שבות של שמא יגיע לאיסור תורה (כמו קשר שאינו של קייימא) = שזה אסור גם במקדש.[5]

הדרן עלך המוצא תפלין וסליקא לה מסכת עירובין.

[1] במה חייב? רש"י: כרת/חטאת, הגר"א ברש"י – מלקות.

[2] הרמב"ם לא פוסק כך (הלכות ביאת מקדש ג) אלא להפך:
המכניס שרץ – כרת, המכניס כלי טמא שרץ – רק מלקות.

[3] נסביר כתוס', שרי"ח לא בא לדחות את הלימא כתנאי, אלא רק למצוא לכל דעה אסמכתא בפסוק.

[4] ומשמע שעניבה זה איסור שבות כזה, ולכן הותר במקדש.
ואכן בפהמ"ש כתוב שעניבה זה איסור שבות,
אולם רוב הראשונים אומרים שעניבה פשוט     מותרת.

[5] הסברנו לפי איך שמשמע לנו מהפשט, ונדמה לי שכך גם עולה מהר"ר יונתן שמובא בתויו"ט.

מה שמוביל אותנו בפירוש זה הניסוח "דאתי לידי חיוב חטאת" – כלומר שמשמע שכרגע אין חיוב חטאת אבל זה יכול להגיע לזה, ולכן גזרו.
למה כרגע אין חיוב חטאת ולמה גוזרים?

או כי מכשירי מצווה עקרונית דוחים גם לר"ש,
או כי זה שבות במקדש.

אנחנו פירשנו לפי האפשרות השנייה (שבות), ואסור כי שבות שיכול להגיע לדאורייתא אסור גם במקדש,
אך ברש"י ובמהרש"א משמע כמו האפשרות הראשונה, שעקרונית זה אמור להיות מותר מצד מכשירי מצווה, אלא שבכ"ז ר"ש גוזר לאסור כי:
רש"י – גזירה אטו שאנשים יטעו ויקשרו גם במדינה.
(ובזה הוא בעצם סוגר את כל הקולא של מכשירי מצווה במקדש באיסורי תורה).

מהרש"א – גזירה שמא יקשרו גם בצד המיתר, ששם אסור לקשור אלא צריך לענוב (כי שם עניבה מועילה).

בתוספות לעומת זאת משמע שהוא לא מבין שלר"ש עקרונית זה אמור להיות אסור אלא שגזרו,
אלא הם פשוט מבינים שלר"ש זה אסור וזהו,
כלומר שר"A בעצם אומר משפט מאוד פשוט:

עניבה מותרת כי היא מותרת, קשירה אסורה כי היא אסורה (ומכשירי מצווה לא מותרים).
הבעיה עם תוס' שזה פחות נכנס לניסוח של "דאתי לידי חיוב חטאת".