לעילוי נשמת אביו של אחד הלומדים
ד״ר דב בן ישראל ליב הכהן ז"ל
יקיר העיר צפת, שזהו יום השנה לפטירתו
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא קמא דף פג
(פב: 10- עד פג: 4-)
חלק א – המשך המשנה (עט:) – חיות שאסור לגדל בארץ
- אין מגדלים חזירים
- לא יגדל כלב אא"כ קשור בשלשלת ברזל
- אין פורסים נישובים ליונים, אא"כ היה רחוק מן הישוב 30 ריס (4 מיל).
א. אין מגדלים חזירים
- A. טעם האיסור –
ת"ר – כשהורקנוס צר על אריסטובלוס בירושלים (שניהם בני ינאי), היו הנצורים שולחים כסף והצרים מעלים כבשים לקרבן התמיד,
עד שזקן אחד מבפנים רמז להם ביוונית שרק אם לא יקריבו אז הם ינצחו,
והעלו חזיר, ונעץ ציפורניו בחומה והזדעזעה הארץ, ואמרו חכמים ארור מי שיגדל חזיר וארור מי שילמד בנו יוונית. - B. קושיות על איסור חכמה יוונית:
- הרי רבי אמר שהכי טוב לדבר בארץ ישראל עברית או יוונית!
תשובה – לשון יוונית מותר, חכמת יוונית (לשון יוונית שרק האצילים הבינו) – אסור.
- הרי רשב"ג אמר שבבית אביו היו 500 לומדי תורה ו500 לומדי חכמת יוונית (וכולם מתו ע"י הרומאים).
תשובה – הם היו צריכים כי הם היו קרובים למלכות,
(כמו שהתירו לאבטולוס להתספר "קומי" (משאיר שיער רק מאחורה), אפילו שלכולם אסור כי זה מדרכי האמורי, כי הוא מקורב למלכות וצריך שיראה כמותם).
(פג. באמצע)
ב. לא יגדל כלב אא"כ קשור בשלשלת ברזל
הערות:
לקולא: ר"ג – בעיר סמוכה לספר מותר, וביום קושרו ובלילה מתירו
רב נחמן – נהרדעא בבבל כעיר הסמוכה לספר.
לחומרא:
- ר' אליעזר הגדול – המגדל כלב כמגדל חזיר (שגם עליו נאמר ארור).
- כלב נובח יכול להפיל עובר – שני דברים על זה:
- על החומרה של אפילו עובר אחד שייפגע –
כתוב "ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל" – מכאן ששכינה שורה על 22,000 איש, ואם חסר אחד, ויש אישה מעוברת ראויה להשלים,
והכלב יגרום לה להפיל – גורם לשכינה שתסתלק מישראל. - סיפור על אישה שכלב נבח עליה,
ואמר הבעלים – אל תדאגי הוא לא נושך,
ואמרה לו – מה זה משנה, מאוחר מדי, אני מרגישה שהעובר כבר נפל.
(פג. 6-)
ג. אין פורסים נישבין ליונים בפחות ב30 ריס מהישוב (4 מיל) – שלא יתפוס משל העיר
קושיות על ה30 ריס:
- והרי עפות פחות –
והתנן (ב"ב כג.) – מרחיקים את השובך 50 אמה שלא יאכל מעצי העיר.
תשובה – הוא עף 30 ריס, אבל ממלא כריסו רק ב50 אמה ולא מרחיק יותר כדי לאכול).
- והרי עף יותר –
והתניא – שלא יפרוס נשבין אפילו בתוך מאה מיל מהישוב!
תשובה – שם זה כשיש משהו באמצע שעוזר ליונה לנוח בדרך:
רב יוסף – יש כרמים בדרך,
רבה – יש שובכים בדרך.
והרי אם יש שובכים צריך להרחיק גם מאותם שובכים, ולא רק מהיישוב!
תשובות – הם של:
1. עכו"ם
2. הפקר
3. שלו.
הדרן עלך מרובה
(פג: תחילת פרק החובל)
חלק ב – פרק החובל
א. משנה – החובל בחברו משלם חמישה סוגי תשלומים:
- נזק – (גם בשוגג (אך לא באונס))
בודקים כמה שווה כעבד לפני ואחרי הנזק (מח' ראשונים אם עברי או כנעני).
- צער –
אומדין כמה מוכן שישלמו לו כדי שיצטער בצער הזה (במנותק מהנזק שנגרם).
- ריפוי –
- אבל רק על מה שקשור למכה, לכן אם עלו אבעבועות סביב המכה שלא מחמת המכה – לא משלם.
- חייתה ונסתרה כמה פעמים – משלם כל פעם (כי לא באמת נרפאה לגמרי)
אבל אם חייתה לגמרי וחזרה – פטור.
- שבת – (שלושת אלה רק בשוגג שיש בו פשיעה)
לא משלם מה שהוא עצמו מפסיד בעבודה (שכן את זה כבר שקללו בדמי הנזק),
אלא כשומר קישואים (דמי בטלה).
- בושת – (רק אם בכוונה)
הכל לפי המבייש והמתבייש,
כשזה רק בושת (בלי נזק) – כמה היה רוצה לקבל כדי להתבייש כך,
כשזה גם עם נזק – כמה היה נותן כדי לא להתבייש כך.
(תחילת הגמרא)
ב. מניין ש"עין תחת עין" זה כסף (תשלום "נזק") ולא עין ממש
דתניא –
- גזירה שווה בין "מכה אדם" ל"מכה בהמה" –
שכמו שמכה בהמה זה תשלומים, כך מכה אדם זה תשלומים.
בגמרא:
- מה הפסוקים של המקור –
הפרשייה (ויקרא כד) –
יז – וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כׇּל־נֶפֶשׁ אָדָם מוֹת יוּמָת׃
יח – וּמַכֵּה נֶפֶשׁ־בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ׃
יט – וְאִישׁ כִּי־יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ׃
כ – שֶׁבֶר תַּחַת שֶׁבֶר עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן כַּאֲשֶׁר יִתֵּן מוּם בָּאָדָם כֵּן יִנָּתֶן בּוֹ׃
כא – וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת׃
כב – מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם כַּגֵּר כָּאֶזְרָח יִהְיֶה כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם׃
המקור:
- פסוק כא – "וּמַכֵּה בְהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה וּמַכֵּה אָדָם יוּמָת" (ויקרא כד, כא)
דחייה – שם מדובר במכה אביו ואמו, שעונשו מוות, ולא משלם.
- היקש בין פסוק יח-יט –
"וּמַכֵּה נֶפֶשׁ־בְּהֵמָה יְשַׁלְּמֶנָּה… וְאִישׁ כִּי־יִתֵּן מוּם בַּעֲמִיתוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה כֵּן יֵעָשֶׂה לּוֹ"
(כאן יש בגירסה שלנו קושיה מפסוק יז,
והגמרא שוב חוזרת על הגזירה שווה,
והתוס' מוחקים את כל זה (ה6 שורות הצרות האחרונות)).
(שליש תחתון, שורה רחבה ראשונה)
- מה הדחייה של המקור
(הברייתא לא מפרטת, רק כותבת "ואם נפשך לומר", ואז עוברת למקור השני):
למה אתה לומד ממכה בהמה (פסוק יח), תלמד מ"מכה אדם יומת" (פסוק כא) – שמדובר במוות ממש, והורגים את האיבר (עין תחת עין).
דחייה – עדיף ללמוד נזק (אדם) מנזק (בהמה) מאשר ללמוד נזק ממוות!
דחיית הדחייה – אדרבה – עדיף ללמוד אדם מאדם.
- "לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ, אֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת" (במדבר לה, לא) –
לנפש רוצח לא לוקחים כסף, אבל למזיק איברים – כן.
(פג: רבע תחתון)
והרי זה נצרך ללימוד אחר –
- שלא מחייבים רוצח גם במיתה וגם בממון (אלא קים ליה בדרבה מיניה)
תשובה – את זה לומדים ממקור אחר:
"וְהָיָה אִם־בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר" (דברים כה, ב) – רישעה אחת אתה מחייבו ולא שתיים.
- לפשט הפסוק – שרוצח לא יכול לשלם כופר ולהיפטר ממיתה
תשובה – אם כן מספיק לכתוב – "לֹא תִקְחוּ כֹפֶר לאֲשֶׁר הוּא רָשָׁע לָמוּת",
למה כתוב גם "לְנֶפֶשׁ רֹצֵחַ" – ללמד שדווקא לרוצח לא לוקחים ממון, אבל לנזק כן.
ועכשיו שיש שאת המקור השני (כופר), מה נלמד מהמקור הראשון (מכה-מכה)?[1]
שמהמקור השני יכולנו ללמוד שאפשר או עין ממש או כסף,
לכן מלמד המקור הראשון – דווקא כסף.
[1] לכאורה השאלה לא ברורה, הרי דחינו את המקור הראשון!
אלא שלא באמת דחינו, אלא רק אחרנו שהוא לא מספיק בפני עצמו, כי ניתן ללמוד ממכה אדם שהכוונה למוות. אבל עכשיו שלמדנו מהמקור השני שזה לא מוות אלא תשלום, אז ודאי שגם במקור הראשון לא לומדים ממכה אדם שזה מוות אלא באמת לומדים מבהמה שזה תשלום, ואם כן עכשיו שואלת הגמרא – למה צריך גם את המקור הראשון?
