(עא: 9- עד. 13+)
חלק א – טומאה בדבר בלוע
תזכורת: רבה – כמו (א) שדבר בלוע לא מטמא, (ב) כך הוא לא נטמא.
א. לגבי זה שדבר בלוע לא מטמא –
ראינו את כבר בתנאים (תוס' – וזה אכן לא החידוש של רבה). איפה?
- A. קודם כל – במשנתנו
שאם עובר מת – האישה לא טמאה (אמנם המיילדת כן, נדבר על זה בהמשך).
- B. במשנה במקוואות (י, ח):
בלע טבעת טמאה, נטמא כי נגע בבליעה,
אחר כך כשנטהר – לא נטמא שוב מהטבעת שבבטנו.
- C. במחלוקת ר"ע ור' ישמעאל (עב. אמצע)
ר' ישמעאל – עובר לא מטמא כלל
מקור: "וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה… יִטְמָא שִׁבְעַת יָמִים (במדבר יט, טז) – גלוי, להוציא עובר.
ואילו "במת בנפש האדם" – ללמד שרביעית דם (=דם שהנפש תלויה בו) מטמאת טומאת מת (ור"ע לומד מ"ועל כל נפשות מת לא יבוא" (ויקרא כא, יא) שרביעית מטמאת, ואפילו רביעית משני מתים).
ר"ע – עובר מטמא (תוס' – אם הוציא ידו ונגעו בה)
"כָּל הַנֹּגֵעַ בְּמֵת בְּנֶפֶשׁ הָאָדָם אֲשֶׁר יָמוּת…" (במדבר יט, יג) – לרבות מת שהוא בתוך נפש.
ואילו "על פני השדה" מרבה שגולל ודופק מטמאים (ור' ישמעאל לומד את זה מהלמ"ס).
(חזרה לעא: 9-)
עכשיו לחידוש של רבה – שגם טהרה בלועה לא נטמאת.
ב. לגבי זה שדבר בלוע לא נטמא
שואל רבא – הרי גם זה משנה מפורשת (שם במקוואות):
בלע טבעת ונכנס לבית עם טומאת מת,
אחרי שנטהר, אם מקיא את הטבעת הוא לא נטמא.
כלומר הטבעת אף פעם לא היתה טמאה.
תשובה –
המשנה עוסקת כשהטבעת בפנים והדבר האחר בחוץ.
רבה חידש שגם אם שתי הטבעות בפנים – לא מטמאות/מקבלות.
קשה – הרי במשנה בדף עא. מיילדת שהכניסה את ידה ונגעה בעובר – נטמאת.
והרי שניהם בפנים!
תשובות:
- העובר סופו לצאת ולכן נחשב כבחוץ.
דחייה – גם הטבעת סופה לצאת. - שמואל – הטומאה שם "אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים",
וזה לא רק לר"ע שמטמא אם היד יצאה, שמא נגעה ביד שיצאה,
אלא גם לר' ישמעאל שלא מטמא אם היד יצאה,
כי גזרו שמא יוציא ראשו לפרוזדור ויחזיר – ואז כבר מטמא (כי נחשב יילוד), והמיילדת לא תדע.
ולמה על האישה לא גזרו? כי היא תרגיש אם הוולד יצא לפרוזדור ותדע שהיא טמאה ולא תיגע בטהרות (אבל היא טרודה מדי מלעדכן את המיילדת, לכן על המיילדת גזרו).
(עב. במשנה. חזרה לדין בן פקועה. נלמד דין שכבר הזכרנו בדף סח-סט).
חלק ב – טומאת היד שיצאה
א. המחלוקת במשנה
תזכורת: שחט בהמה – העובר מותר (חי או מת).
אם העובר הוציא יד וחתכו אותה:
אם קודם חתכו את היד ואז שחטו – היד אסורה וטמאה (איבר מן החי), אבל שאר העובר מותר וטהור (לא נטמא מהיד כי עד השחיטה העובר נחשב חי ובהמה חיה לא מקבל טומאה).
אם קודם שחטו ואז חתכו – היד אסורה. מה לגבי טומאה?
ר"מ – היד טמאה נבילה, ומטמאת במגע את שאר הבהמה.
חכמים – היד נחשבת טריפה (ורק טמאה מדרבנן אם מדובר בקודשים)
ב. בגמרא – למה היד מטמאת את הגוף, הרי זו טומאת בית הסתרים!
(שהרי מקום החיבור מכוסה על ידי היד).
האם זה רק כשיטת ר"מ – שטומאת בית הסתרים מטמאת?
בגד בגודל שלושה על שלושה טלפחים שהיה טמא מדרס הזב, שנחלק – שני החצאים טהורים ממדרס, אבל טמא מגע מדרס – כי לפני החלוקה כל חצי נגע בחצי השני.
והרי זה מגע בית הסתרים כמו היד של העובר – ומטמא!
לא, זה גם לר' יוסי (שבית הסתרים לא מטמא):
- עולא – בזמן חיתוך היד מן הסתם החלק שכבר חתכו (שכבר אינו בית הסתרים) ייגע בשאר העובר, ולכן העובר טמא.
בדיוק כפי שמודה ר' יוסי כשחותכים בד של שלוש על שלוש מבד גדול – שגם טמא, כי מן הסתם נוגע החלק החשוף בחלק החשוף תוך כדי החיתוך. - רבינא – בגד נחשב בית הסתרים, יד עובר לא – כי סופה להיחתך, וכל העומד להיחתך – כחתוך דמי.
אבל גם זה לכאורה רק ר"מ:
תשובה – באוכל כולם מודים שעומד להיחתך כחתוך.
ולמה כתוב שהוא חתך את היד? הרי גם אם לא חתך זה נחשב חתוך?
בגלל שברשיא כתוב שחתך, כתוב גם בסיפא.
(על המשך המשנה (עב: 5+) נדלג ונראה כשנלמד את דף עד)
(ע: 8- עד עא: 9-)
חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה
א. תניא –
בהמה וחיה טמאים (ויקרא ה) – "או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם" (ומביא קרבן עולה ויורד).
בהמה טהורה (ויקרא יא,לט) – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא…".
ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?
בן עזאי:
1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"
דחייה – לא כתוב "וכל" אלא "בכל" – ונלמד לזה לעובר במעי אמו (ראה דף ע, חלק ב, B, A).
2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.
[A. מקור – (עא. 4+)
חיה בכלל בהמה (דברים יד) – "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים… איל וצבי ויחמור…".
בהמה בכלל חיה (ויקרא יא,ב) – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ…".
B. יישומים –
חיה בכלל בהמה –
1. בטהורות – לסימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה).
(וכן לטומאת נבילה, כדלעיל)
2. בטמאות וטהורות – לאיסור "בהמתך לא תרביע כלאיים".
בהמה בכלל חיה –
3. בטמאות וטהורות – רבי – שלגבי קרבן עו"י של טמא, לכאורה לא צריך לכתוב בהמה – ("או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם"),
ונכתב כדי להקיש למזיד (ויקרא ז,כא) – "ונפש כי תגע בכל טמא… או בבהמה טמאה… ואכל מבשר זבח השלמים… ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"), שזה דווקא כשאכל קודשים ולא עצם הטומאה.
4. בטהורות – שגם בהמה היא "יצירה" – (בראשית ב) "ויצר ה' אלוקים… כל חית השדה", ולפי ר"מ אשה יושבת ימי טומאה וטהרה על לידתה.
(גמרא שאחרי המשנה עא.)
חלק ב – טומאה וטהרה בלועה בגוף
רבה – אינן מטמאים/נטמאים
א. מנלן:
A. הטומאה לא יוצאת – מנבילה שבמעיו שלא מטמאת
("והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – ואח"כ טהור, גם אם אכל סמוך לשקיעה והנבילה עדיין במעיו ולא התעכלה).
קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?
תשובות:
1. יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.
2. כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).
B. הטומאה לא נכנסת –
קל וחומר מכלי חרס –
כלי חרס עם צמיד פתיל – מונע כניסת טומאה ולא מונע יציאת טומאה (כשאין טפח מעל הטומאה),
= אדם, שמונע יציאת טומאה, קל וחומר שמונע כניסת טומאה.
[הסבר הקו"ח:
1. יותר קל למנוע כניסת טומאה מיציאת טומאה.
2. קל וחומר רגיל – כלי חרס>אדם, שאצל אדם הטומאה לא יוצאת].
דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.
[שתי הבנות:
1. לא יותר קל למנוע כניסה, אלא כלי חרס מונע כניסה פשוט כי אינו מקבל טומאה מגבו.
2. דחייה רגילה של קל וחומר – אדם>כלי חרס.
דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),
C. עוד לימודים למצבים נוספים –
1. מניין שגם בלוע דרך פי הטבעת? (עא: 6+)
קל וחומר מהפה – פי טבעת יותר מעכל מאשר הפה, ולכן יחשב יותר בלוע, אז קל וחומר מדרך הפה, שלא מקבל ולא מטמא.
2. מניין שגם בלוע בבהמה?
קל וחומר מאדם – אדם>בהמה (שכן נטמא עוד בחייו),
דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).
דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.
(עא: 😎
ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –
תגובה אחת
טלפחים צ"ל טפחים, שברשיא צ"ל שברישא