חולין דף קח – גמרא דף יומי

Download

(קח. במשנה – קט. במשנה)

א. טעם כעיקר דאורייתא?

בבשר וחלב הטעם מהתורה (שהרי אסור גם אם מסלק הבשר מהחלב).

האם לומדים מבשר וחלב לשאר איסורים?
רבא – לא לומדים (כי בשר וחלב חידוש הוא).
אביי – לומדים (בשר וחלב לא חידוש, הראיה שאסור דווקא בנותן טעם (נלמד מזרוע בשלה), לכן ניתן ללמוד משם שטעם כעיקר).

הערות:
א. בדעת רבא יש מחלוקת בראשונים האם סובר שטעם לא כעיקר, או שמסכים ורק חולק על המקור.
ב. מקורות נוספים – בדף צח: למדנו מ"זרוע בשלה" (למסקנה) חומרא שכדי לבטל צריך 60, וכן הזכרנו שם את המקור של "כל אשר יגע בבשרה יקדש", וכן בפסחים מד: למדים מ"וכל משרת ענבים לא ישתה". וצריך להבין את היחס בין המקורות השונים.
ג. צ"ע למה כאן למדים מזרוע בשלה קולא (שיש ביטול ב60) ואילו שם למדנו למסקנה חומרא.
ד. קשה  לאביי – אם כבר לומד מזרוע בשלה שיש קולא של 60, כבר יכל ללמוד משם שגם יש מה לבטל (כלומר שיש טעם) ולמה צריך את בשר וחלב?

ב. חנ"ן ו"אפשר לסוחטו"

המקרה (במשנה) – הטיפה קודם אסרה חתיכה אחת,[1] ואח"כ ערבב החתיכה בכל התבשיל.
רב – (בדומה למה שאמר בדף ק) – החתיכה אוסרת את כל החתיכות (נפלט ממנה טעם בשר אסור).

הסבר: 1. חנ"ן – החתיכה נעשית נבילה (ואוסרת עד פי 60). 2. כיון שהיא מינה – אוסרת גם יותר מפי 60 (כר"י – מין במינו לא בטל).

דיונים:
A. שאלה – הרי כאן זה מין ומינו ודבר אחר, ולפי רש"י בטל ב"דבר אחר".
תשובה – זה לא דבר אחר (מדובר ברוטב עב עשוי בשר).

B. היחס ל"אפשר לסוחטו"
אם אפשר לסוחטו מותר – ודאי שאין חנ"ן (ר"ש בר רבי, ר"ל)
אם אפשר לסוחטו אסור – אז (ייתכן ש)יש חנ"ן (רב, ר' חנינא, רי"ח).

ממילא – רב חייב לסבור "אפשר לסוחטו אסור".

C. קושיא על רב מבשר שנפל לחלב (קח. 3-) – כזית בשר שנפל לחלב,
רב – החלב מותר (דין רגיל של תערובת שבטלה ב60), (אך הבשר נשאר אסור).
אם "אפשר לסוחטו מותר" ואין חנ"ן – מובן.
אך אם אפשר לסוחטו אסור (ויש חנ"ן) – החלב שנכנס לבשר הוא חנ"ן, וממילא יאסור את שאר החלב (ואפילו שיש פי 60, כי זה מין במינו).

תשובות

1. התורה לא אסרה חלב

אלא רק את הבשר שבחלב, ולכן החלב שבלע מהבשר לא נאסר.
(אמנם צ"ע – הרי החלב הבלוע בבשר, אמנם לא נאסר מצד עצמו, אך אסר את חתיכת הבשר, ואח"כ בלע טעם אסור ממנה, ולמה זה לא אוסר את כל שאר החלב? ומתרץ ר"י הזקן בתוס' – אין הנאסר חמור מן האוסר (וכין שהבשר (סיבת האיסור) אינו מין במינו, אז גם החלב הנפלט לא יאסור כמין במינו. זאת לעומת המקרה ההפוך, שטיפת חלב נפלה על החתיכה, שם החתיכה נאסרה באיסור עצמאי של בשר בחלב, ולכן כן אוסרת את שאר החתיכות כמין במינו).

דחייה – בערבוב בשר וחלב שרק יחד יש להם שיעור – חייב על אכילתו (-התורה אסרה גם את החלב).

[גופא (קח: שליש) –
A. למה מצטרף לאכילה ולא לבישול? (ממה נפשך!)
תשובה – כדי ליצור איסור אינם מצטרפים.
אך אם כבר שניהם נאסרו בהיותם כזית, אז מצטרפים לאיסור אכילה.
B. דעה חולקת: לוי – מצטרפים גם לבישול (יצירת האיסור).

1. מדובר שהבשר נפל ליורה רותחת,
   כך שהבשר יכול לפלוט רק את הטעם שלו עצמו, וכן יכול  לבלוע טעם החלב, אך אינו יכול לפלוט אותו בחזרה.

D. המחלוקת בתנאים

ברייתא עם מקרה דומה למשנה – שהטיפה נפלה על חתיכה,
לר"י – הטיפה מתייחסת רק לחתיכה, והחתיכה אוסרת את שאר החתיכות (חנ"ן, מין במינו לא בטל),
חכמים – הטיפה מתייחסת לכל התבשיל.
רבי – מסכים אם ר"י כשלא ניער/כיסה, ועם חכמים כשניער/כיסה.

בירור דעת ר"י ורבנן-
רבי הסכים לר"י כשלא ניער, אבל חייבים לומר שהכוונה שניער לפחות בסוף (אחרת הטיפה האסורה לא תתערבב בשאר), ולכן יוצא כך:
רבי – מסכים עקרונית לר"י, ולכן אם לא ניער בהתחלה הטעם נכנס לאותה חתיכה (חנ"ן), ואז אם ניער בסוף – הטעם נפלט ממנה לשאר ואוסר הכל (מין במינו לא בטל).
אם ניער כבר מההתחלה – הטיפה מתייחסת לכל התבשיל ואין חנ"ן.

ר"י – כרבי (חנ"ן, מין במינו לא בטל), אלא שמחמיר גם בניער בהתחלה, שמא לא ניער יפה.
חכמים – גם כשניער רק בסוף – התבשיל לא נאסר, כי אפשר לסוחטו ואין חנ"ן.

דחיית רב אחא מדיפתי – אולי חכמים מסכימים שיש חנ"ן (ואותה חתיכה ראשונה בכל מקרה נאסרה), אלא שהתבשיל לא נאסר כי לדעתם מין במינו כן בטל?
תשובה – זה לא מסתדר עם ניסוחו של רבי, שהרי כשניער מההתחלה ברור שאותה חתיכה ראשונה לא נאסרה, ואילו לפי הסבר רב אחא לחכמים החתיכה הראשונה נאסרה (אז זה לא "נראין דברי חכמים").