סיכום הגמרא: א. כל העושק שכר שכיר – כאילו נוטל נפשו שלו/של העובד. ב. האיסור רק אם תבעו, יש לו כסף, ושלא המחהו אצל חנווני, ואם החנווני לא שילם – רב ששת – לא חוזר ותובע מהמעסיק, ורבה- כן. ג. בל תלין בקבלן – רק אם לא קונה בשבח כלי, וכך פסק רב ששת. ניסיון ראיה מברייתא, ודחיית רב מרי: 1. שם זה בלי שבח (נדחה), 2. שם שכיר ולא קבלן . ד. בויכוח אם שילם, בתוך זמנו – נשבע השכיר ונוטל, כי בעה"ב טרוד ולא זוכר (והשבועה כדי לפייסו), ולא מצריכים עדים או תשלום מוקדם כי לא נוח להם. אך בוויכוח לגבי המחיר – בעה"ב זוכר, ולאחר הזמן בעה"ב נאמן כי יש לו 2 חזקות.
{enclose metzia_112.mp3}
